479

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 658

תגובות לאירועי היום אדר תש"ע

רצח "תקין פוליטית".

אחת מהעדויות המובהקות ביותר לחומרת מצבנו הפוליטי באה לידי ביטוי בכותרת המציינת ש"חייל ישראלי נהרג בפיגוע דקירה" במקום לומר, כראוי, כי החייל נרצח.

כשהתקינות הפוליטית יובאה מארה"ב למזרח התיכון היא עברה, כמו הרבה דברים שהחלו על יסוד של רצון טוב, שינוי של התאמה שהפך אותה בתקשורת למשרתת הרוע; במקורו של דבר, היתה התקינות הפוליטית דרך לאמירת מה שהיה מקובל לבטא בצורה גסה ובוטה בניסוח מילולי מעודן ומתחשב כדי שלא לפגוע בבני אדם. אך בישראל היא הפכה, במגמה המוצהרת שלא לפגוע בערבי המקופח, לעטיפה לשונית שקרית המסתירה את פשעיו של האויב הערבי.

ביום שלמחרת הירצחו של קצין צה"ל בצומת תפוח, התייחסו במהדורת החדשות של רשת א' ל"אדם שביצע את הרצח", סרבול לשוני מיותר שניתן היה לקצרו למונח הפשוט, המובן והמדויק: "רוצח"...

משאל כהבעת עמדה

רשתCNN הפיקה לאחרונה משאל עולמי ברשת החופשית, שבו מתבקשים הנשאלים לקבוע מי, בין ישראל והפלסטינים, הוא הצודק בסוגיית רצועת עזה. מעבר לטעות שיש בעצם המחשבה שתיתכן בנושא מסוג זה הכרעה מוסרית על יסוד סטטיסטי-דמוקרטי מסוג זה, קיימת בעיה בדרך הצגת הדברים על ידי הרשת בכך שבמשאל אמורים המשתמשים לבחור בין שני דגלים המופיעים לפניהם, של ישראל ושל ...? – כן, יש בעצם העובדה שהמשאל מציג לנשאלים את דגלם של חסרי המדינה כנמצא במישור אחד עם דגל מדינת ישראל משום הענקת מעמד מדיני לרשות הפלסטינית וכך יש גם משום הבעת עמדה לגבי פתרונו-כביכול של הסכסוך במסגרת של שתי מדינות.

"פעילות" בוגדנית.

בתכניתו בגלי צה"ל מראיין רזי ברקאי את ריבחי רנטיסי שלו הוא קורא "פעיל חמאס". תהיה אשר תהיה פעילותו במסגרת ארגון פושע זה הופך אותו הדבר לשותף לפשע וככזה למי שכל מי שמסייע לו הופך גם הוא לשותף לדבר עבירה שלו. כדאי שמישהו יסביר למר ברקאי ולמעסיקיו כי יש בעצם העובדה שהתחנה הציבורית נותנת במה ציבורית לדברי איש חמאס משום הפיכתה לשופר תעמולה לטובת רצח וחטיפה של חיילי צה"ל, מה שהופך את כל גלי צה"ל לשותפים פעילים בבגידה.

חלום צרפתי ושברו.

בימים האחרונים דווח על הסכמים כלכליים שנחתמו בין ממשלות סוריה וצרפת. הדבר מעלה בדעת רבים את השאלה איך הצליחו הסורים לטפס גבוה כל-כך לצורך השוואת מעמדה של המדינה העריצה והרצחנית לזה של צרפת. אך יש בכך גם כדי להעלות את הרעיון האפשרי האחר להסבר הדבר, והוא שיש בכך הוכחה למידה בה ירדה צרפת לשפל הסורי.

ויש בהשוואת הגובה שבין צרפת לסוריה גם צליל של התעוררות מסוימת לאלה השבויים בקסמיה של התרבות הצרפתית; אם נרדמים אלה חלמו עד עתה על מדינה אירופאית תרבותית, שמחזיקה במונופול על מושגים כמו חירות וצדק, הגיע הזמן שיכירו בכך שבמציאות צרפת האמיתית רחוק הדבר מהמציאות.

לגבי העם היהודי, הדבר מתייחס במיוחד לעובדת היות המגזר המוסלמי גדל והולך בצרפת – ועימו הדיווח על מספר גדל של אירועים אנטישמיים ברחוב ונטיה אנטי-ישראלית בתקשורת. על רקע אלה לא יכול אפילו איש בשם סרקוזי למנוע את המסקנה המעשית המתבקשת אצל רבים מיהודי צרפת, הרוכשים בישראל נכסי-מקלט לעת צרה.

אוהד קמין