419

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 615

 

תגובות לאירועי היום שבט תשס"ט

שפת ההצבעה.

עם התקרב הבחירות הכלליות עלתה אצל רבים השאלה "למי להצביע?" אך שאלה קודמת לה היא: "האם להצביע?"

התשובה השלילית לשאלה זו ניתנה על ידי כמעט 40% מן המצביעים הפוטנציאליים. הם בחרו שלא להצביע ונשארו בבית.

כך היה לא רק בבחירות הנוכחיות אלא גם בקודמות, שבהן היה אחוז המשתתפים בבחירות הנמוך ביותר מאז קום המדינה. עובדה זו עשויה להצביע על מגמה כללית מצד האזרח הישראלי; לצד אלה הרואים באי ההגעה לקלפי אי בחירה, יש הקוראים גם בהישארותו של האזרח בבית משום בחירה, אם כי לא דמוקרטית: בחירה בהבעת מחאה אזרחית.

קודם כל מדובר במחאתו של האזרח על העובדה שאף אחת מהאפשרויות שהפוליטיקה הישראלית מציגה לפניו אינה קרובה ללבו. לכך ניתן להוסיף, אולי, מחאה על עצם שיטת הבחירה בישראל, אשר אף פעם איננה מספקת לאזרח הישראלי אפשרות לשינוי מדיניות אמיתי.

סוג כזה של מחאה אזרחית מתבקש במיוחד על רקע העובדה שתמיד קיבל הציבור בישראל ממשל שמדיניותו שמאלנית, גם כשלראשות הממשלה נבחר מנהיג של תנועה לאומית.

אם זה המצב, יש מן הצדק בסירובו של האזרח להשתתף במצג שווא של שינוי שאינו משנה דבר.

הטעות של נתניהו.

אין ספק שמה שהפתיע את הכל בבחירות 2009 היתה צניחת ה"ליכוד" תוך מספר חודשים מיתרון פוטנציאלי בן כמעט עשר מושבים על "קדימה" למקום השני אחריה. אין ספק שהתדרדרות במידה גדולה כל כך מצביעה על ניהול כושל של נתניהו את מדיניות תנועתו בחודשים האחרונים.

מה היתה טעותו הגדולה של נתניהו?

ללא ספק, הנסיון שעשה להיות מקובל על מספר גדול ככל האפשר של אזרחים, מבלי להיתפס כ"קיצוני" בעמדתו. מההצהרות שהשמיע נתניהו ניתן היה להבין שאין הוא חפץ שהציבור יראה אותו כימני, כלאומי או – "חס וחלילה!" – כתומך בערכי המסורת היהודית. בכך הפך נתניהו את הבהירות המובהקת של הלאומיות לאפרוריות הפשרה של חוסר המחויבות הפוליטית.

בהקשר זה, לא רק שניתן להבין את בריחת קולות המצביעים מהתנועה, אלא שיש אף להתפלא על כך שהיא לא התדרדרה ביום הבוחר אף יותר.

הבחירה הערבית.

לפני הבחירות אמר נשיא המדינה, שמעון פרס, כי הערבים הם אזרחים שווי זכויות. אם מצרפים את העובדה שהוא מצא לנכון לעשות זאת לעובדת ההתקפה הפוליטית הכללית שנערכה על ליברמן, שנתפש כאויב הערבים, נראה שהנשיא הניח שהערבי הישראלי זקוק למגן בשל חשש מפגיעה בזכויותיו.

אך האלימות הרבה שהפעיל המגזר הערבי ביום הבחירות האחרון, כאשר תקף את ברוך מרזל ואת הח"כ אריה אלדד, שניסו לשמש כמשקיפים מקומיים בקלפי, חשף בבירור את המנטליות היסודית של הבוחר הערבי: זה, בלי קשר למידה בה מוגנות זכויותיו האזרחיות, בוחר באלימות.

ניתוק כמחמאה.

את ניתוק היחסים בין ישראל לונצואלה עלינו לראות כמחמאה לישראל; הקשר בין מדינה חופשית לדיקטטורה מהווה, לגבי המדינה הלא-חופשית, מטרד ומועקה, בשל היות המדינה החופשית תצוגת קבע של אלטרנטיבה מדינית. לכן, "קופצת" הדיקטטורה על ההזדמנות הראשונה לבצע ניתוק יחסים עם מדינה חופשית, גם אם מדובר בישראל, שהיא חופשית רק יחסית.

אוהד קמין