404

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 571

 

תגובות לאירועי היום חשוון תשס"ט

משמעותן של גדרות.

ברחבי השטחים המשוחררים ניתן להבחין בהבדל שבין ישובים יהודיים לערבים באמצעות הגדר המקיפה את היהודיים. הישובים הערביים אינם נזקקים לגדר משום שאין הם מחזיקים בשום צורך להגן על עצמם מפני כוחות עוינים. למעשה, עוד לא קרה שיהודי ינסה לחדור לישוב ערבי למטרה מסוכנת יותר מניגוב חומוס – וגם זה נעלם לאחר שכמה מנגבים חוסלו.

גרועה הרבה יותר מכך היא משמעותה הפוליטית של עובדת הגידור; מכיוון שהגדר מציינת גבול הישוב, מהווה קיומן של הגדרות מסביב לישובים יהודיים בלבד, במיוחד בשטחי יהודה ושומרון, הצהרה על היותם של הערבים אדוני השטחים הפתוחים. במובן זה, הצליחו הטרור והאלימות הפלסטיניים להכניע את ההתיישבות היהודית מבחינה פסיכולוגית וסמלית - וסביר שלגדרות גם תפקיד מכריע בעובדה שהטרדות השלטון הישראלי מתחזקות דווקא כנגד המתיישבים היהודיים. זה נובע מכך שאף על פי שאין לדברים כל יסוד עובדתי, נראה, בגלל הגדרות, שליהודים יש זכות קטנה יותר על השטח...

מועצות ללא גבולות...

עם התקרב מועד הבחירות למועצות המקומיות ולעיריות והתחזקות התעמולה לטובת המועמדים הנבחרים, הולכת ונחשפת עובדה חמורה ביותר לגבי הציבור, והיא בורותו המפליגה לגבי סמכויות אלה העומדים בראש ישוביו.

משלל ההבטחות שנותנים המועמדים לראשויות הערים לתושביהן עולה כי הם והתושבים גם יחד מניחים שאין גבול למה שמותר להם לעשות במשאבים העומדים לרשותם. ראש מועצה או עיריה, לפי הבנתם, אינם אמורים למלא תפקיד מסוים, מוגדר ומוגבל.

כתוצאה מכך אנו עדים היום לתופעה כלל-ארצית שבה מתחרים ראשי ערים ומועצות עתידיים בהבטחות להענקת שירותים החורגים בבירור מהשירותים המוניציפליים המקוריים שעבורן הוקמו כמו, למשל, חינוך, תרבות, גינון, הזנה ודאגה לנזקקים. למעשה, נוטלות לעצמן רשויות מקומיות רבות סמכויות שלטוניות מקיפות, שהיו שייכות בעבר למשפחות אצולה פיאודליות.

אין ספק שסדר ענינים לקוי זה מקורו בתפיסה הפוליטית השלטת בישראל, שלפיה מתערב השלטון בכל תחום שבו הוא מוצא לנכון לעשות זאת, ממש ללא הגבלות. בדומה לכך פועלות היום ערי ישראל, אשר למדו מרשויות המדינה לנצל את משאבי האזרח מבלי שיטרחו לבדוק את רצונו או את המותר להן.

מדוע?

"על יגאל עמיר להיעלם מעל המפה הישראלית" כך התבטא השבוע התעשיין דב לאוטמן, חתן פרס ישראל, בדרך אופיינית למגמת המקהלה הממלכתית, שהוקמה זמן קצר אחרי רצח רבין. כך, שוב חוזר הניגון לקראת הריטואל השנתי של הוקעת הימין הלאומי דתי בשל הרצח, כשהפעם מחוזקים קולות ההאשמה בשל הבחירות הממשמשות ובאות.

בהקשר זה שוב מתנגשים זה בזה הגרסה הרשמית לגבי הרצח עם המידע הסותר אותה. ומה שבולט בויכוח שנוצר מסביב לגרסאות הלא מעטות לגבי הירי הקטלני, הוא שגם בראיון המחתרתי שביצעה התקשורת עם יגאל עמיר, כוון מיקודו של הציבור אל ההיבטים הטכניים של המעשה, הנוגעים להבדלים בין גרסאות המעשה, ולא אל מניעיו.

בנושא המניעים עדיין לא שמעתי דבר מפיו של יגאל עמיר עצמו – אפילו לא בעקיפין, כמו, למשל, דרך דיווח על נימוקיו במשפטו. למעשה, כל מה שסופק לי מאז ועד היום בהקשר זה היה רק תוצרים מוגמרים של הפוליטרוק הממשלתי, שהסתכמו בדרך שבה הוא, השמאלן, מבין את עמדות הימין.

אין ספק שהשתקה זו, ביחד עם מקהלת האישים המביעה מדי פעם את חפצה בהיעלמותו של הרוצח מן העולם, השיגה עד היום לפחות מטרה אחת: את ההתחמקות מויכוח. אך אני, אזרח ישראלי, שלא שמע מיגאל עמיר מדוע עשה את מה שעשה – חש עדיין חוסר סיפוק.

אוהד קמין