394

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 578

 

תגובות לאירועי היום אב תשס"ח

אמונה טפלה.

לפני ימים מספר, במהלך פעילות משותפת לצה"ל, לשב"כ ולמשטרת ישראל נעצר בקסבה של העיר שכם מחבל מה"תנזים", שהוכנס בזמנו להסדר המבוקשים בשכם לאור התחייבותו להימנע מפעילות טרור. כדי להוקיע את מעשי האיש הודיעה מערכת הבטחון כי על אף התחייבותו זו הוא לא נמנע ממנה בפועל.

לכאורה, נראה כי די בעובדה זו של הפרת הסכם כדי להטיל על האיש כתם של אי אמינות. אך למעשה – כפי שברור לכל מי שמבין את צורת חשיבתו של אויב - מהווה האשמתו בהפרת התחייבותו לישראל משום הענקת אות של כבוד מנקודת המבט של הפלשתינים.

ולא מדובר בערך מעוות מצידו של המחבל, אלא בהגיון צרוף של מלחמה: שום אדם בעל כבוד עצמי לא יציית להסכם שנערך עימו תחת איום בנשק. במקום לצפות מהאיש ושותפיו לנקיפות מצפון על הפרת ההסכם מצידו צריכים אנו לחפש בינינו את מי שהיה נאיבי דיו כדי להאמין לאויב מסוכן – או את מי שהיה מוכן לסכן בשל אמונה טפלה זו את חייהם של אזרחי ישראל.

משמעות המגמה.

בשבועות האחרונים מוצף הציבור בישראל בידיעות על הורים שפוגעים בצאצאיהם. אין זה מקרי שהדבר מתרחש קרוב לפתיחת שנת הלימודים החדשה, כשמודעות הציבור בישראל ממוקדת בכל הקשור לחינוך הילד בישראל.

בהנחה שמדובר, כרגיל, בתזמור מאורגן מצד התקשורת, עלינו לשאול מה עשויה להיות המגמה העכשווית של הקמפיין?

אם נחבר יחדיו את כל מה שמוצע כפתרון לבעייתיות ה"הורות" – החל מראיונות תכופים עם אנשי המועצה לשלום הילד ועובדים סוציאליים וכלה בהצעות לנפק רשיונות להוליד ילדים (ואולי גם נוסיף לתמונה את השראתה מגבילת הילודה של סין) – נראה שמדובר במגמה לצמצום נוסף של זכויות האדם שבידי האזרח הישראלי לטובת שליטת המדינה בעניניו.

שיעור באמת סובייקטיבית.

שמחה בלתי נסתרת ליוותה את האישור שנתקבל מצד הוואקף לעובדת היות הר הבית מקום בית המקדש היהודי בעבר. "אישור" זה נמצא בחוברת הדרכה של הוואקף משנת 1925, שבו הוזכר העבר ההסטורי והדתי היהודי של המקום שעליו נבנה מסגד "אל אקצה".

יש משום תעודת עניות בשמחה זו על מקור האישור המחודש,כי ממנה ניתן להבין שעם ישראל זקוק לסוג כזה של אישור במיוחד כאשר הוא בא מצד דובריה של דת שמאמיניה מצאו לנכון להקים בית תפילה על קרקע המקודשת לדת היהודית, המהווה את מקור דתם גם לפי מסורתם שלהם.

אך לתגלית זו יש, ללא ספק, ערך לימודי: ממנה ניתן ללמוד עד כמה כפופה הדת המוסלמית למצב הפוליטי – ועד כמה נזיל ובלתי מוצק הוא מושג האמת של התרבות הערבית. אין ספק שאם היו מבינים מנהיגינו את עובדת היותה של האמת, בעיני אויבינו, סובייקטיבית לגמרי, הם היו מבינים גם שזוהי גם הדרך שבה מתייחס האויב הערבי להסכמי השווא שעליהם הוא חותם מדי יום עם ישראל.

חוכמה מול טפשות.

היחס בין מדיניות אויבי ישראל למדיניות ישראל הוא כיחס שבין חוכמה לטפשות: החוכמה הפוליטית של האויב ניכרת בעובדה שכאשר סוריה, פושעת המלחמה הגדולה, אשר אחראית להרג, שבי ועינויים של ישראלים רבים, מדברת על שלום, נפתחות לפניה כל הדלתות. לעומת זאת, טפשותה הפוליטית של ישראל מתבטאת בעובדה שככל שהיא מרבה במחוות, בויתורים, בפשרות ובמהלכים לטובת האויב, היא צוברת יותר ויותר נקודות חובה תדמיתיות והשנאה נגדה בשורות האויב – כמו הזלזול בה בין "ידידינו" בארצות המערב – נוסקות.

אוהד קמין