386
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 608
תגובות לאירועי היום אייר תשס"ח
מדיניות של חוסר יכולת.
את הפרות הסכם הפסקת האש עם החמאס שוב ושוב ניתן לראות כביטוי לחוסר אמינותם של הפלשתינים, לזדון לבם היסודי ולשנאתם הלוהטת כלפי ישראל. אך מעשי יותר להבין זאת פשוט כחוסר יכולתם לשלוט במה שקורה בתחומם.
לחכן, גם אם נרצה לראות בכך מדיניות מכוונת תהיה זו רק כזו של חוסר יכולת שליטה אמיתית – מה שמעלה סימני שאלה לגבי עצם ההתמודדות עימם על יסוד של כבוד לבעלי ריבונות.
שכן שוב ושוב מוכיחים הפלשתינים שהם אינם מסוגלים לעמוד בהסכמים שעליהם הם חותמים. לא מדובר רק בחמאס אלא בכל הכנופיות הפועלות ברשות הפלשתינית. ההתייחסות אל כל אלה כאל גוף מדיני כמוה כחתימה על חוזה עם בעל מקצוע שאינו מוכיח ידע מקצועי, על כל מה שמשתמע מן הדבר מבחינת ההשלכות שלו ליישום עתידי.
תנאי מוקדם הכרחי.
יהיה אשר יהיה, הצהירו הסורים, מוכנות ישראל לסגת מרמת הגולן היא תנאי מוקדם למו"מ. גם לישראל יש לפחות נושא אחד שחייב להיות תנאי מוקדם לכל מגע אנושי עם הסורים: השבת גופתו של אלי כהן.
צדק.
בדיון שנערך לגבי האפשרות להרוס את ביתו של מחבל הועלו, בין היתר, שני סוגי טענות: כאלה התומכים בהריסה, על יסוד היותה מרתיעה וככזו מונעת פיגועים אפשריים – וכאלה המתנגדים להריסה, על יסוד המחשבה שהדבר יביא ליזימת פיגועים עתידיים בשל רצון הנקמה.
מבחינת הצדק הטהור, לוקה הגישה בשני המקרים בכשל יסודי משותף: אין היא בוחנת באם צודק הדבר מבחינת יחסו אל המעשה שנעשה אלא אל מה שלא נעשה.
כי חשוב לדעת - ותהיה אשר תהיה ההחלטה על אפשרות הריסת ביתו של מחבל – כי אם זו תתבסס על מה שעדיין לא נעשה, כולל מה שעלול לקרות בעתיד, אין היא תואמת את הצדק.
בהקשר זה, הצדק, כשלעצמו, מחייב את עושיו לבדוק את מעשיהם של אנשים שקשורים אל הרוצח – כולל, למשל, בני משפחתו – ואז, אם יימצאו אשמים בסיוע לרצח, להענישם.
אינתיפאדה, תהדיה וכיו"ב
אם תרבות אחת משתלטת על תרבות אחרת זהו כיבוש, גם אם נעשה הדבר ללא מתקפה צבאית או אלימות. אין זה אפשרי לומר שהערבים אינם מפעילים אלימות נגדנו, אך באמצעות מושגיהם הם מצליחים לחדור לאט אך בטוח אל תרבותנו ולהציג בה את אחיזתם.
בין צורות הכיבוש שהם מפעילים נגדנו נפוץ הוא הכיבוש המילולי. התהליך שהתחיל בתרבות הפלמ"ח, אשר החדירה לשפת הדיבור שלנו שלל ביטויים ערביים עוד מלפני קום המדינה, נמשך בדורנו ביתר עוז - ואת ה"אהלן", "על הכיפאק", ה"מבסוט" וה"מברוק" שלמדנו ברחובות ילדותנו והפנמנו כשיח יום-יומי ידידותי החליפו בעידן האחרון מושגים טעונים יותר, שבהם גלומים ערכים של שנאה ומלחמה.
דוגמה מובהקת לכך היא המלה "אינתיפאדה", אשר חדרה ללשוננו וקנתה בה ישיבה של קבע. ממש לאחרונה הוצעה לישראלי מלה חדשה – תהדיה – וכבר שומעים אנו את מנהיגינו, תקשורתנינו ואזרחינו מגלגלים אותה בלשונם כאילו היתה חלק משפת אמם.
הצרה היא שביחד עם מלותיהם מחנכים אותנו אויבינו לרכוש גם הסכמה למשמעויותיהן וגם את הדרך שבה הם מבינים את העולם; התהדיה, למשל – שלא כהפסקת אש רגילה – היא מין הפסקת אש מיוחדת כזו, שבה מותר, מדי פעם, לירות טילים. אם היינו קוראים להסכם עם הרוצחים-שקרנים הסכם הפסקת אש, היתה הפרתו התכופה מובנת, כראוי, כרמיה. אך זה לא המצב כשמדובר בתהדיה...
מזל שלפחות איננו זקוקים לתרגום כלשהו כדי להבין את המלה העברית הברורה: חמס.
אוהד קמין