374
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 568
תגובות לאירועי היום ניסן תשס"ח
משמעותה של החלטה.
בשבוע שעבר החליטו השופטים בתחרות רובינשטיין לפסנתר שלא להעניק את הפרס הראשון לאף מתחרה. הפרסים שהוענקו החלו מהמקום השני, בשל העובדה המוצהרת שלא נמצא על ידי השופטים מבצע הראוי למקום הראשון. סוג זה של החלטה לא תימצא בתחום כמו ספורט, שבו תמיד יהיה בעל מדליית הזהב מי שיחצה ראשון את קו הסיום, בלי קשר למהירות שקבע.
במובן זה, מציגה התחרות המוסיקלית דרישה גדולה יותר מהמשתתף בה: העובדה שלא בכל מקרה תתקבל בה מדליית זהב ממחישה שהתביעה מהמשתתף בה היא להשיג ערכי ביצוע שאינם מצטמצמים לנצחון על היריב אלא תובעים הישגים גבוהים של הבעת יופי.
מכך יכולים אנו ללמוד על המתרחש בפוליטיקה הישראלית: נראה שהעומדים בראשה מציגים הישגיות רק בנצחונם את המתחרים בהם בהעפלה לעמדת השליטה ולא, כפי שראוי היה למנהיגים גדולים באמת, לספק לציבור ערכים של אמת וצדק.
במובן זה ניתן לומר על מנהליה הנוכחיים של ישראל שעובדת הימצאם בממשל אינה אלא עדות לנצחונם במירוץ הפוליטי, אך לא להבנתם את משמעות קיומו של עם ישראל בארצו.
בצל אליל החקיקה.
מיד לאחר שנודע כי הח"כ הערבי אחמד טיבי שטס מתימן לישראל נחת בדרכו בלבנון, הודיעה התקשורת ש"בכנסת מתגבשת הצעת חוק שח"כים המבקרים במדינות אויב לא יוכלו לשוב ולהיבחר". מהלך זה מדגיש את הצורה בה הפך הליך החקיקה בכנסת לאליל שנבחרי ישראל מאמינים בכוחו המוחלט; באותה רוח של חוקים המהווים תגובה לפעולת יחידים, כמו "חוק טיבי" החדש או "חוק עמיר" הזכור לשלילה, יש לצפות בקרוב ל"חוק אולמרט" שבו ייקבע כי בתנאים מיוחדים תהיה לראש ממשלה מכהן זכות לחתום על ויתורים מפליגים לאויב ללא צורך בתמיכת רוב.
בנבכי האיסטרטגיה הסורית.
בתקשורת נמסר כי סוריה בחרה בשלום כ"בחירה איסטרטגית".
אין ספר שעצם הביטוי "שלום איסטרטגי" יכול להיחשב כגירסה חדשנית של נסיון לאכול את העוגה ולשומרה. השמאל, הנאבק, מחד, להציג את הסורים כשוחרי שלום, מקפיד ביותר שלא לחלל את כבודם כשונאי ישראל בעיני בני בריתם; ביחד עם הצגת אימונים צבאיים סוריים שיכולים להיחשב כהכנות למלחמה הוא מכריז על הכנות אלה כעל התגוננות מפני תוקפנותה האפשרית של ישראל ויחד עם זאת מנמק גם את המתקפה האפשרית הזו מצדה של ישראל כתגובה על פעולת נקמה אפשרית של החיזבללה על הרג מורניה.
על כך נשאלת השאלה איך, בסבך הדיווח על המתקפות, התגובות ומתקפות הנגד הדמיוניות האפשריות, צריך להתייחס להצהרה הסורית על כוונתה לשלום?
בגידה משודרת.
באחד מימי השבוע שעבר שודרו זה אחר זה בערוץ הראשון והשני של הטלויזיה שני סרטי תעודה: האחד על עיסוקה של מדינת ישראל בסחר נשק והשני על מספרם הגדול של המעצרים המנהליים. לשני סרטים אלה היה מכנה משותף אחד שבו השלימו זה את זה: הצגתה של ישראל כמהות לא מוסרית, הפוגעת בזכויות האדם.
במיוחד בסרט שבו הוקעו הליכי המעצר המנהלי המבוצעים (בהצלחה) על ידי השב"כ בישראל כדי למנוע פיגועים, קלע אל הנקודה אחד ממשתתפי הדיון שאחרי ההקרנה, קצין צה"ל בכיר, שאמר כי גם החמאס לא היה מצליח לייצר סרט מוצלח יותר.
מכיוון שסרטים אנטי-ישראליים אלה, שמן הסתם גם מתוקצבים מכספי משלם המסים הישראלי, משודרים בערוצי השידור הראשיים, ניתן לראות בהם צורה עדכנית של בגידה.
אוהד קמין