345

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 547

 

תגובות לאירועי היום חשוון תשס"ח

המלחמה על ירושלים.

ארבעים שנה חלפו מאז שוחררה ירושלים על ידי צבא ישראל, אך היום מתחוללת בכל עוזה המלחמה על הזכות להחזיק בעיר – והפעם אין היא מכוונת נגד צבא זר אלא נגד ההכרה של הממשל הישראלי בזכות זו.

ערעור על זכות זו אינו חדש; הוא החל, למעשה, כבר כאשר הורשו המוסלמים להמשיך ולהחזיק בידיהם את המסגד שבנו על הר הבית. ממשלת ישראל של מלחמת ששת הימים לא ראתה את עצמה אז כמייצגת של העם היהודי עד כדי כך שתרשה לעצמה לתבוע חזקה מחודשת על הר הבית, שהוצא בכוח מידי העם היהודי, כדי להשיבו לחיק העם.

וזהו, למעשה, העקרון שעומד ביסוד המלחמה המתחוללת היום על שלמות העיר – השאלה עד כמה רואה מדינת ישראל את עצמה כפועלת למען ענינו של העם היהודי – ובהתאמה לכך: איך מתייחסים המושגים "מדינת ישראל" ו"העם היהודי" זה לזה.

בהקשר זה ניתן לראות גם את הלחץ הערבי והבינלאומי המופעל על ישראל כנסיון שבא לבדוק את איכות הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי.

חוקה ועצמאות.

הדיונים הנערכים בכנסת בנושא החוקה המתגבשת צריכים לקחת בחשבון עובדה חשובה שלעתים קרובות נשכחת מלב או אף לא ידועה: שאזרחי ישראל מעולם לא קיבלו את הזכות להחליט על טבעה של המדינה.

בבסיס הממשלה הזמנית שהוקמה עם יסוד המדינה התקיימה התחייבותו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, לעבור לממשל של קבע באמצעות הליך שבו יוצגו לפני אזרחי המדינה אפשרויות ריאליות לקבוע את אופי המדינה, אך התחייבות זו – כפי שכבר מנחם בגין ז"ל עמד עליה במוצהר – מעולם לא מומשה.

רבים מהליכי היסוד שעברה מאז ישראל, שאופיה הראשוני כמדינה ריכוזית סוציאליסטית נקבעו על ידי שרירות ליבם של עסקנים קטנים, כלל החוק הישראלי כפוף מאז כן עתה להלך רוח רעיוני שמקורו בתפישות פוליטיות שנכפו על העם מבלי שבחר בהן – וברוח זו, בהכרח, תיקבע גם החוקה העתידה, המתוכננת בימים אלה.

כדאי שלקראת חגיגות העצמאות הקרבות יהיו בעם יותר מנהיגי אמת שיראו את הצורך היסודי שיש לעם – ובמיוחד לעם ישראל בארצו – בעצמאות אמיתית.

דת חדשה.

עם התקרב פתיחת המחזור החדש של חגיגות רבין, עשויים אזרחי ישראל לקוות שאולי הגיע כבר הזמן שבו יישמע מפיו של יגאל עמיר ההסבר למעשהו.

עד היום השתמש הממשל בכוחו כדי לסכור את פיו לגבי הסיבה למעשהו והדבר מחשיד את המשתיקים בחששם שמא יש בטיעוניו בסיס כלשהו הראוי לדיון.

אין ספק, מבחינה זו, שאחד מההישגים של מחנה השמאל מאז הירצח רבין הוא הכנסת כל מעשיו של הנרצח – ובעיקר ההסכמים שעליהם חתם עם אויבי ישראל – למימד שנמצא מעבר לכל דיון ציבורי. למעשה הפך, מאז הרצח, כל אזרח המערער על הצדק שיסוד הסכמים אלה בגדר חשוד בשותפות למעשה.

כך או כך, מתייחסים היום תלמידי ישראל, המשננים את "מורשת רבין", אל "משנת השלום" כאילו הייתה דבר אלוקים חיים שאין להטיל בנכונותו ספק.

אוהד קמין