334
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 543
תגובות לאירועי היום אב תשס"ז
פשעי מלחמה ואישורה.
בהקשר פעולתה של ועדת וינוגרד נמסר כי היא תעסוק גם בחקר האפשרות שישראל ביצעה בלבנון פשעי מלחמה.
ללא ספק, אין הכוונה לפשעי המלחמה שאותם ביצעה ממשלת ישראל נגד חיילי צה"ל, אשר שלחה אותם למול סכנה בלתי הכרחית, כאשר הורתה להם להיכנס רגלית לשטח בנוי, כאשר מנעה מהם את הציוד ההכרחי ללחימה וכאשר, בהוראותיה, העמידה אותם בסדר העדיפויות שלה במקום נמוך מזה שבו העמידה את ה"חפים מפשע" של האויב.
וברור גם שאין בכוונת ישראל להוקיע את פעולתם המשולבת נגדה של החיזבללה, לבנון וסוריה, כפשע מלחמה ארוך ומתמשך; העובדה שהיא אינה עושה זאת מהווה הצהרה מצידה אישור על היותה של מלחמה זו, כל עוד אינה חורגת מהכללים המוסכמים (על ידי מי?), לגיטימית.
אמיתות יסוד.
שנתיים אחרי הגירוש טוענים המתנגדים לו כי הוא לא היה חיובי מכיוון שהוא לא הצליח. אין הם מבינים כי מדברים אלה משתמעת הצדקת הפשע הנורא ועידוד לנסיונות נוספים לביצוע דומים לו. אין הם מבינים כי מה שהם אומרים, בתמצית, הוא, למעשה, שכדי לנסות ולרצות את האויב מותר להקריב את עמל חייהם של מתיישבים יהודיים בארץ ישראל.
לא זה מה שיבלום את הפשעים הבאים של הממשל; רק איסור חמור ומלא על כל סוג של פעולה נגד זכויותיהם של היהודים בישראל, בצד הוקעה מוסרית מוחלטת של כל מי ששיתף פעולה עם הפשע הנורא יכולים להוות את היסוד הראוי למדינת ישראל.
מדינה של צדק חייבת להיות כזו שבה חירותו של היחיד אינה מאוימת בשום צורה על ידי הממשל – וקל וחומר שאין הממשל מחזיק בסמכות למסור אותה לאויבי העם.
שחרור מחבלים.
מבחינה מוסרית, יש רק אפשרות אחת לשחרר מחבלים-רוצחים שניסו לרצוח ישראלים - לשחררם לאותו מקום שאליו שיחררה ישראל את אייכמן. אין לראות בין רוצחים אלה לבין הארכי-רוצח הנאצי שום הבדל עקרוני שדי בו כדי שיתייחסו אליהם באורח שונה.
בימינו זה ברור שהעלאת רעיון כזה אחרי שמנהיג הרוצחים זכה בפרס נובל ובכיבודים בינלאומיים אינה דבר שמדינאי ישראלי יעז אף להגות. לא מדובר רק בתעודת עניות מוסרית המצביעה על ההתדרדרות שחלה בערכי ישראל מאז משפט אייכמן, אלא גם על מגבלת פעולה משמעותית המוטלת על ידי העולם על ישראל.
החיזוק המחליש.
שחרור אסירים, אספקת נשק, סיוע משאבי – כל אלה, הניתנים היום לרשות הפלשתינית על ידי ישראל, מוצדקים רשמית במטרה לחזק את מעמדו של אבו-מאזן כנגד החמאס.
יש רק בעיה אחת קטנה: כל חיזוק של אבו מאזן על ידי ישראל מחליש אותו פוליטית מכיוון שהוא הופך אותו, בעיני הפלשתינים לבעל-ברית שלה וככזה לשותף לאויב. כבר ערפאת, שחש כי הסכם השלום עם ישראל מחליש אותו, מצא לנכון לחזק את עצמו על ידי מלחמה חדשה נגדה – והלוגיקה המעורבת בתהליך ידועה יפה גם לאבו-מאזן.
אוהד קמין