330

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 564

 

תגובות לאירועי היום תמוז תשס"ז

החלטה שומרת איכות.

התחרות המוסיקלית על שם צ'ייקובסקי, המתקיימת במוסקבה מדי שנים, הסתיימה לפני מספר ימים בהודעה מיוחדת מטעם חבר השופטים, אשר היכתה בהלם חלק גדול מהמשתתפים; זו הכריזה על כך שהפרס הראשון לפסנתרנים לא יחולק השנה כי איש מהנגנים המשתתפים בתחרות לא הגיע לרמה הנדרשת באמות המידה שקבעה התחרות.

אחד מהדברים שהפתיעו את השוהים באירוע הוא גל התשואות שעלה מן הקהל כתגובה להחלטה יוצאת דופן זו. הקהל, אשר חלקים ממנו תמכו במועמד זה או אחר לפרס, הראה בתגובתו כי הוא מחזק את ידי השופטים, אשר שמרו, בהחלטתם המפתיעה, על איכותה הגבוהה של התחרות היוקרתית.

אי חלוקת הפרס הראשון – ביחד עם אהדת הקהל את הרעיון – אינו יכול שלא להביא למחשבה שאולי היתה החלטה ממין זה גם מה שצריך היה לקרות בבחירות לנשיאות ישראל; סביר שהכרזה על כך שלא נמצא אדם מתאים לנשיאות היתה מתקבלת בהבנה.

רשימת הקלון.

חיים רמון, שרק לפני מספר חודשים הורשע במשפט על הטרדה מינית, התמנה למשנה לראש הממשלה. הדבר התאפשר, בין היתר, מכיוון שבגזר דינו לא "זכה" לקלון. לעומתו, רבים הם אנשי הציבור שהצהרת הקלון שדבקה בהם בשל עבירות דומות בלמה את תנועתם הפוליטית ואף סילקה אותם מהחיים הציבוריים בישראל.

ניתן, בהקשר זה, להבין מדוע הציבור מתקשה להבין בשל מה, בדיוק, מוטל קלון על איש ציבור – ובעיקר מה מבדיל בין אנשי ציבור שעליהם מוטל קלון וכאלה שלא.

כרגיל, הציבור פשוט אינו מכיר את השולטים בו; אלה אינם מחכים להחלטות בתי המשפט אלא קובעים אותן מראש; קביעה לא רשמית זו נעשית זמן רב לפני שמי שהם חפצים ביקרו מגיע לבין כתלי בית המשפט.

המקרה של רמון מדגים את העקרון המעורב, שהוא הקובע את מידת הקלון של הנדון: אם אתה שייך לרשימה המסוימת של נבחרי ציבור החסינים מקלון משפטי, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שלעולם לא יודבק לך הקלון, ולא משנה באיזה מעשי פשע תורשע.

הסחת קצב.

בימים אלה עוסקים אמצעי התקשורת בישראל בקדחתנות בנושא הנשיא שהודח. המידה שבה ממלא נושא זה את הזמן – שבידוע כי הוא לעולם אינו די כדי לסיים נושאים חשובים – היא גדולה עד כדי כך שנושאים טעונים בערכים חיוניים הרבה יותר נדחים לשוליים.

למשל, נושא שחרור המחבלים, שאין ספק שמשמעויות של בטחון כרוכות בו ביחד עם נושאי מוסר רבי משקל, אינו זוכה כמעט לדיון ציבורי לנוכח הטיפול הכללי שניתן, בימים אלה, על ידי גורמים חברתיים רבים להסדר הטיעון העוסק בנשיא.

היחס הלא-פרופורציונלי הזה בטיפול בין שני הנושאים אינו יכול שלא לעורר חשד כי לענין הנשיא נועד תפקיד של הסחת דעת הציבור מהתמקדות בנושאים בעלי משקל מדיני גלובלי גדול יותר. קשה, בהקשר זה, שלא לחשוד בכך שיש לממשל ענין להסיח את דעת הציבור הישראלי כדי שיהיה עסוק במי שעדיין לא נשפט יותר משיתן את דעתו למי שכבר נשפט ונחרץ דינו, אך העומד להשתחרר בשל סידור לא ברור שבין ממשלת ישראל להנהגת הרשות האויבת.

אוהד קמין