287

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 596

תגובות לאירועי היום כסלו תשס"ז

מוסריות הרווח.

כפי שדווח לציבור, בין מרכיבי רווחיו הגדולים של בנק הפועלים כלול רווח מעמלות. עמלות, כפי שנמסר, הוא גם אחד מהענפים שהבנקים בונים על הגדלתם בעתיד הקרוב. נשאלת השאלה: האם ניתן להתייחס לרווחיהם של הבנקים מעמלות, ככאלה הנעשים במסגרת של פעילות עסקית הגונה?

לא כאשר מדובר בפעילות של מונופולין כפייתי, המטיל על צרכניו כללים שאין להם ברירה לגביהם. זהו, היום, מעמדם של הבנקים בישראל: גובה עמלותיהם אינו נקבע בשוק חפשי של היצע וביקוש ואין אנו יכולים לדעת מה היה גובה העמלות אם היה נקבע בתנאים של חופש, שבו היה יכול בנק אחר להתחרות במחיר העכשווי של העמלות.

במצב שבו, כלקוחות, אין לנו ברירה וחייבים אנו לציית לקביעת הבנק, רשאים אנו לשער כי סכום העמלה נקבע בצורה בלתי צודקת, שרירותית, על כל המשתמע מכך מוסרית.

בין ישראליות ויהדות.

קביעתו של בג"ץ לפיה פקיד משרד הפנים חייב לרשום גם "נישואין" של בני אותו מין, אם נעשו בחו"ל, היא צעד נוסף בדרך העקרונית לניתוק מערכת המשפט הישראלית מהיהודית.

תביעות הצדק.

ההחלטה על פיה יקבלו הנפגעים מבין הערבים שהשתתפו במהומות בצפון פיצויים, מהווה הכרה בצדקתם ולפיכך גם הצהרה על פעולת המשטרה מתוך אלימות. אך הצדק, לעומת זאת, תובע שהמפגינים – ולא רק אלה מביניהם שנפגעו - ישלמו פיצויים על כל הנזקים שלהם גרמו בהשתוללותם.

בהקשר זה, אין ספק שניתן להפיק משלל העדויות המצולמות של האירועים האלימים הללו לפחות מספר מסויים של תצלומי משתתפים פעילים, המראים כי אלה שלקחו חלק במהומות אכן גרמו לנזקים גדולים ובנוסף לכך היוו ממש סכנת נפשות לכל מי שהתייצב מולם – וזו כולל את השוטרים האמיצים, שהוצגו כלפי הציבור, שלא בצדק, כפושעים.

ונשאלת השאלה: האם לא ניתן היה להשתמש בחלק מתצלומים אלה כבעדות מפלילה?

הסכם סליחה בלתי נסלח.

אפילו אם ניתן לסמוך על מילתם של ארגוני הטירור הרצחניים, שיפסיקו לירות את טיליהם, איך בכך כדי לתת תשובה הולמת למעשי הרצח שביצעו לפני שבוע.

האם מדינת ישראל מסוגלת להבליג על רציחתם של אזרחיה פשוט תמורת הסכמתם של הרוצחים שלא לפעול יותר כנגדה?

הרי גם אם יכובד הסכם הפסקת האש – ויודעים אנו שאין לכך סיכוי – יש בהבלגה זו משום עוול משווע ופעולת כניעה מחפירה מצד ממשלת ישראל, המוחלת על דמם של אלה מבין תושביה שלא חטאו ושילמו בחייהם על תאוות הרג שאין לסלוח עליה.

האם אי פעם ויתרה מדינה צודקת על הזכות לתבוע צדק מידי ארגונים שפתחו, בלי שום התגרות מקדימה, בהתקפה על עריה? בהקשר זה, סליחתה של ממשלת ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהסכם שלה עם ארגוני המחבלים, הוא מעשה בלתי נסלח.

אוהד קמין