265
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 563
תגובות לאירועי היום תמוז תשס"ו
הצחוק.
מדינה שלמה מתפללת מאז תחילת השבוע שעבר לשלומו של החטוף. את צחוק האוייב אפשר לשמוע גם בלי מכשירי האזנה – "כמה היהודים מגוחכים בדאגתם לחייל אחד" צוחקים אלה שלחיי אדם יחיד אין עבורם שום ערך.
הורדת המסיכות.
נשף המסכות הסתיים – כך אמר עמיר פרץ ביום שבו נעצרו ראשי החמאס בארץ. יש לראות בפעולה זו צעד משמעותי קדימה מבחינת מוסר המלחמה של ישראל – ואף שיעור חשוב בצדק: אסור להרשות מצב שבו מציג אדם את עצמו כלפי חוץ כפעיל פוליטי לא אלים, ובשעות אחרות של היממה יתפקד כחלק מארגון טרור. אדם כזה אינו מחבל סתם, אלא מחבל במסכה, מה שהופך אותו למסוכן יותר.
בגלל, לא למרות.
הכותרת של אחד מערוצי התקשורת אמרה השבוע: "צה"ל: המחבלים לא חסינים למרות בכירותם."
היה צריך להפוך את המסר ולציין שזה לא שהמחבלים הבכירים לא חסינים למרות בכירותם אלא דווקא בגללה – שככל שהם בכירים יותר בארגונם הם אחראים יותר לפשעים המבוצעים על ידי הארגון – וכך רואים אותם, בצדק, בישראל.
שפיות תל-אביבית.
"שוב מתגלה תל אביב כאי של שפיות ואסקפיזם" – משפט זה סיים כתבה על בילוי ליל קיץ בתל-אביב הלבנה, במסגרת סדרת כתבות יומן ליל ששי בטלויזיה הממלכתית. כתבה זו הציגה את תל-אביב כמקום שמח, המנותק מכל קשר להתרחשות הפוליטית הבטחונית בגבולות הארץ, מקום אשר המונים מבלים בו להנאתם במשך לילות שלמים של שירה, מחול ופעילויות דומות נוספות.
"אסקפיזם" משמעו בריחה. בהקשר, מהווה השמוש במושג זה סמל להווייה התל-אביבית, כי לקשור יחדיו "שפיות" שמשמעה הכרה במציאות, עם בריחה מהמציאות, מאפיינת, כמו עצם הקישור עצמו, תפישת מציאות מנותקת שיש בה משום סמל לדרך החיים של הישראלי שחי במרכז הארץ.
המפתח.
פעם אחר פעם זה קורה וישראל לא לומדת; לא משנה כמה עושה ישראל מאמצים כדי להיראות טוב בעיני "דעת הקהל" ו"העולם", קרי: הציבור באירופה ובאמריקה, זה לא מצליח וישראל נתפסת תמיד – אבל תמיד – כצד הלא הומני, הפוגע בזכויות אויביו.
יש מפתח פשוט שבכוחו להסביר את הנוסחה: ההבדל הדתי.
מה שקורה הוא שהיהודים עומדים למשפט לפני הנוצרים. מבחינת הנצרות, אשמתה של היהדות הוכחה כבר לפני אלפיים שנה ואין היא יכולה להיות מופרכת. כל אירוע פוליטי עכשווי אינו אלא חיזוק של פרטים למה שכבר ידוע לכל נוצרי ברמת הכללים.
זה לא משנה מה תעשה ישראל; אפילו אם תוותר על כל נכסיה, בעיני הנוצרי, היא תמיד תהיה היהודי שאשמתו נקבעה כבר מזמן. זהו המפתח להבנת יחס "העולם" למעשיה.
אוהד קמין