260

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 578

 

תגובות לאירועי היום סיוון תשס"ו

מה שבינינו לבינם.

את ההבדל ביננו לבינם ניתן היה להבין השבוע בצורה פשוטה:

כשנהרגת משפחה פלשתינית, עוד הרבה לפני שברור מי עשה זאת, מתחילה אצלנו תחרות של הבעת צער והשתתפות ברגשות אשם. כי עבורנו, כל אזרח הוא אדם ו/או "חף מפשע".

אם נהרגת משפחה יהודית, הם יוצאים אל הרחובות בריקודי שמחה ופותחים בתחרות של לקיחת אחריות למעשה על ידי מי שמבקש להאדיר את יוקרתו. מבחינתם, כל יהודי הוא אשם, מוות של אזרחים יהודיים הוא מטרה לגיטימית וכל המרבה ברצח הרי זה משובח.

אך בעיקר ההבדל הוא זה שבין הצער לשמחה.

כבוד לרכוש.

התנועה ששמה לה למטרה מוצהרת להראות שאנשיה אינם שוכחים את הרכוש שנלקח מהערבים עת פרצה מלחמת השחרור, לא הוכיחה דאגה דומה לרכוש פרטי עת השחיתה אותו ברחבי תל-אביב...

השתיקה היחסית.

בתוך כל ההתקפות שבהן נתונה ישראל בולטת, בתוך כל הלהג התקשורתי, שתיקתה היחסית של התקשורת. השתיקה היחסית שבה מדובר מתייחסת במיוחד אל האדישות שבה נוהגים התקשורתנים בראשי הטרור הפלשתיני, כאילו הם אינם קשורים אל ההתקפות אלה, כאילו אינם אחראים לקיומן – ובעיקר: כאילו אין פתרון למצב, שעל המדינה לספק אותו למשלם המסים שלה.

מה שלא שמענו.

אחרי שבמשך חדשים שמענו על פשעיהם של מתנחלים נגד עצי זית לא שמענו על תביעה ממשית נגד מתנחל כלשהו שפגע בעץ זית, וקל וחומר שלא שמענו על מתנחל שהורשע בפגיעה כזו.

במלים אחרות: יש מי שמענינו לגרום לדעת הקהל לסעור מסביב לאירועים שאין בהם די "בשר" כדי להפוך לממשות משפטית - רק די כדי לעורר את דעת הקהל.

אם בין ההאשמות נגד המתנחלים היה לציבור זמן פנוי לחשוב, הוא היה, אולי, מגיע למחשבה שאולי אין מאחורי סערות התקשורת, בהקשר זה, משום ממש.

מונדיאל חינם.

במלחמה על מחירי המונדיאל לצופים, נשמע באופן קבוע קולם של אלה המבכים את "מה שהיה פעם", כשהיה הישראלי רואה את כל השידורים מהאולימפיאדה או מהמונדיאל בחינם.

אך הגיע הזמן שהאזרח הישראלי יפנים כבר את העובדה ששידורי העולם אף פעם לא היו בחינם. שאין כזה דבר בחינם. שחיית ה"חנם" היא חיה דמיונית שאף פעם לא היתה קיימת.

הישראלי צריך ללמוד ש"חינם" משמעו שמישהו אחר משלם או שהוא משלם, אבל בדרך אחרת, כמעט תמיד יקרה הרבה יותר.

למעשה, הרבה מבעיותינו היום נוצר על ידי האשלייה הגדולה של פעם, אשליית ה"חינם".

אוהד קמין