256

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 510

תגובות לאירועי היום אייר תשס"ו

כלים שלובים מוסריים.

שואלים את אחד המבקרים במופע הזיקוקים שנערך בחוף תל-אביב מה יש לו לומר על ההוצאה הכספית העצומה הכרוכה בו והוא משיב: "כל עוד לא אנחנו מוציאים אלא מישהו אחר..."

דאג מי שדאג לפרסם שממשלת צרפת תרמה מיליון שקל (או דולר) למופע, כחלק מסיועה ל"שבוע צרפת" שמתקיים בישראל – ומה איכפת למשלם המסים הישראלי אם משלם המסים הצרפתי מוציא עליו כספים?

רק שבשנה הבאה, כאשר תחליט ממשלת ישראל לתרום לצרפתים מופע זיקוקים לרגל פתיחת שבוע ישראל שם, סביר שהישראלי שישלם את החשבון אפילו לא יידע על זה.

זה כמעט הצליח.

אין ספק שהשנה כמעט הצליחו פרנסי הציבור להעלים לגמרי את ל"ג בעומר מתודעת הציבור האזרחי במדינת ישראל. אם לא היינו שומעים על שריפות, כבאים וסכנות כווייה, מי (זולת שומרי המצוות) היה מזכיר לנו שלמעלה מחצי מליון ישראלים חוגגים (רק בגליל!) את החג היהודי הנסתר, המתייחס, בין היתר, למה שאפילו רק מבחינה הסטורית היה צריך לרתק את דמיון העולם – את נצחונם של אנשי רוח דוגמת רבי עקיבא ושמעון בר-יוחאי, נציגי העם היהודי, הלוחם הבלתי נכנע, על האימפריה הרומאית.

אולי בשנה הבאה.

הוא וסימון ומואיז הקטן.

יוסי בנאי ז"ל היה אמן טוב, אך הרכבת שלו נסעה אחורה, למחוזות הנוסטלגיה. הוא לקח חלק מעם ישראל לנסיעת טיול במה שהיה פעם בישראל באמצעות זכרונותיו האישיים – ושיתף אותו בהתרפקות על ימי ילדותו, כמו אחרים ממובילי "טרנד" הנוסטלגיה הישראלית, מירושלים ועד בנימינה...

אך לא ניתן לצמצם את ארץ ישראל או את ירושלים למימדים של רגשנות נוסטלגית: ירושלים של העבר שמורה בזכרון עם ישראל באמצעות כמיהתם של דורות רבים רבים לפני יוסי, סימון ומואיז הקטן, ובכמיהה זו יש ערכיות גדולה יותר משיש בקבעון הנוסטלגי של האמן הישראלי – והמשהו הזה בולם את הנסיעה מלהמשיך לאורך המסילה, אחורה וקדימה, אל הדורות שעברו והדורות שיהיו.

ואי אפשר להתעלם, גם לא לטובת נוסטלגיה נעימה, מערכיה של הארץ המובטחת, שחלק מאיתנו נקטל עליהם מדי יום, על ידי אויבינו, בשל טענתם לזכות בעלות עליה.

"חמלה"...

בתכניתו ברדיו מדבר שמעון פרנס על כך שלא מצא את המלה "חמלה" באוצר המלים של האחראים לבריאות הציבור, אותם הוא מאשים כאחראים למחסור העכשווי בתרופות.

טועה מי שחושב שבעיית התרופות החסרות מקורה במחסור ב"חמלה". מה שהחולים חסרים אינו נדבות אלא קיום התחייבויות מצד הממשל: אחרי שנים של תשלומי מסים שאמורים להבטיח את ימי זקנתו מוצא את עצמו האזרח המבוגר מופקר על ידי אלה שהתחייבו לשמור על כספו כך שיהיה די בו לתרופות – ויש לתבוע מהם את קיום התחייבותם. אם הפנסיונר הישראלי שילם את מסיו לפי הספר מגיע לו להיות מסודר.

אוהד קמין