221

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 601

 

תגובות לאירועי היום שבט תשס"ו

מי שמכם?

בכמה ערוצי תקשורת דווח כי "מועצת יש"ע פתחה במגעים חשאיים עם שרת החוץ, ציפי לבני, בניסיון להגיע להסכם..."

על רקע "חשאיות" מגוחכת זו, המתוקשרת בראש חוצות, יש לשאול: מי שמכם? ממתי – ועל סמך מה – מחזיקה מועצת יש"ע בזכות ו/או בסמכות לייצג את ההתיישבויות?

לרבים שמציייתים לאנשי מועצת יש"ע יש להזכיר כי מועצה זו לא נבחרה מעולם באופן דמוקרטי לצורך ייצוג עניני ההתיישבות.

ירושת האלה.

אולמרט לא המציא את מכות האלה בגולגולת; רק לפני שנתיים פורסם כי בצעירותו, עוד לפני קום המדינה, שבר אריק שרון לא מעט ראשים כשרדף, בהוראת ה"הגנה" של אז (ומפא"י שלאחר קום המדינה) את ה"פורשים".

שוטרי האלה הם עדות לכך שהתפוח נפל לא רחוק מהעץ.

אך אלות אלימות השוטרים אינן דבר חדש בישראל: הן מופעלות, אם צריך או לא צריך, נגד כל מי שמישהו למעלה אינו חפץ ביקרו – ורבים הם החרדים שכאבו על בשרם את חויית מכותיהם מאז קום המדינה.

עבודת אליל החוק.

אין דיקטטורה מודרנית שלא בוססה על חוק ולא דאגה שחוקים יתמכו בכל מהלכיה. ובכל זאת נראה כי יש הנמנעים מללמוד ו/או ללמד את השיעור הזה וממשיכים לתמוך בכל סוג של אלימות או פגיעה בזכויות האדם כשהזעקה "שלטון החוק!" פורצת מגרונם.

השבוע ראה העם כולו את הקלגס האכזרי השובר עצמות גולגולת של מפגינים פסיביים, אשר צורת התנגדותם מותרת על פי החוק, כשהוא מצהיר על כך שהוא משרת את "שלטון החוק" מול "פורעי החוק".

אז מי משניהם מייצג את החוק? מי משניהם צודק? ומה,אם בכלל, הקשר בין חוק לצדק?

לפי ממשלת ישראל, מי שמנצח הוא הצודק, השלטון הוא המנצח ולכן קובע מה חוקי וזה שאיננו מציית לחוק איננו צודק. זה, לפחות, מה שיסיק הדור הצעיר מהאירועים האלימים בעמונה – שמי שקובע מה צודק ומה חוקי הוא כוח הזרוע.

זה מה שקורה כשהחוק הופך לאליל, המושל בבני אדם ותובע קרבנות מחוץ להקשר הצדק. כשהופך החוק לאליל, עובדים אותו בלי קשר לשאלה אם מה שהוא מייצג הוא ממשלת צדק או זדון. כשאין החוק מהווה אמצעי שלטוני להגנה על זכויותיו של האזרח אלא אלה המפצחת את ראשו, קיימת הסכנה שהאדם ידחה כל חוק – ובכך גם את חוקי הצדק, המבססים את אנושיותו.

תחילת הפתרון.

בנסיון לפתור את בעיית העוני, מעלים חדשים לבקרים אנשים העוסקים בכלכלה תכניות כאלה ואחרות. המשותף לכל התכניות האלה הוא ההנחה שלאנשים הסובלים ממחסור יש לסייע בנתינה. פעם אחר פעם מתחרים ביניהם המציעים בתשובה לשאלות "מה לתת?" "כמה?" ו"למי?"

ואולי שם נסתר הפתרון המובן מאליו: אולי במקום לתת, כדאי להתחיל בלא לקחת.

אוהד קמין