193

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 563

 

תגובות לאירועי היום חשוון תשס"ו

משמעות בחירתו של ברגותי.

עם תחילת התפתחותו של הויכוח על מחילה אפשרית לרוצח המורשע מרואן ברגותי, שנדון על מעלליו נגד העם בישראל למספר מאסרי עולם, יש מקום להצהיר על המשמעות של בחירתו של ברגותי למקום ראשון בבחירות אצל הפלשתינים: שלפי גישת הבוחרים בצד הפלשתיני רוצח יהודים הוא המתאים ביותר לעמוד בראש מדינתם.

האם אין בכך משום חשיפה ברורה של המהות והרמה המוסרית של אויבינו מחוץ? – וגם של אלה מבית, וביניהם מר ביילין, יו"ר מר"צ החדשה, אשר רואים רוצח זה כלוחם-חופש ומעניקים לו בכך לגיטימציה?

מו"מ שלומיאלי שתוצאתו הפסד חיי אדם.

במחווה של רצון טוב החליטה ישראל למסור שלוש גופות של אנשי חיזבללה בחזרה לארגון. ה"תודה" שקיבלה ישראל על מחווה זו היתה בהתפארותו של כמעט כל ארגון מעורב – ובמיוחד ראש החיזבללה – בכך שהדבר מראה על הצלחת הפעולה – ועל ההצלחה בהפחדת ישראל.

כשאנו מעריכים את שלומיאליות הפעולה מצידנו עלינו לזכור לפני זמן לא רב סחט החיזבללה מישראל שחרור מחבלים רבים עבור שלוש גופות של חיילים שהוא חטף ורצח – ללא עונש.

ונשאלת השאלה למי מאנשינו אנו חייבים תודה על מה שייתפס – ובצדק – כזלזול בחיי חיילינו, בסיכונם לשווא – ובהערכה שקיבל מהם ארגון הרצח האוייב.

בענין שירותי הקלגסות הישראלית.

שמענו לאחרונה כי אנשי משטרת ההגירה פרצו לבי"ח של חולי אלצהיימר והאירו בפנסים בעיני החולים כדי לתפוש עובדים זרים שמסייעים לחולי אלצהיימר. מי שזה שבר אותו זה אברי גלעד, אשר בתכניתו בגלי צה"ל אמר, בין היתר, כי הוא היה רוצה "משטרת הגירה שבראשה יעמדו אנשי רוח בעלי ערכים אנושיים..." והוסיף, לגבי אלה המאיישים היום את המשטרה הזו, כי "אלה לא שוטרים – אלה קלגסים."

ישראל היתה צריכה ללמוד מן הנסיון הפושע לבלום את הטירור באמצעות סוכנים כמו ערפאת (ראה הסכמי אוסלו) כי כל נסיון לתפוש סרדינים באמצעות מתווכים יפיל את החברה הישראלית בידי מלתעותיהם של כרישים. במלים אחרות, כל נסיון לעשות נקיון באמצעות מתווכים פושעים יביא ליתר זוהמה. זה נכון במדיניות חוץ ובמדיניות פנים כאחד - הנסיון להקים יחידות אלימות כדי לתפור בעייה כמו עובדים זרים ייצר יותר אלימות – וממנה, בסופו של דבר, יסבול גם האזרח.

וכאמירה כללית על התדרדרות האלימות בתרבות כתוצאה מפעילותם של ארגונים כמו משטרת ההגירה, מוסיף מר גלעד כי "הגענו למכות כאל מובן מאליו. האזרח נמצא בתחושה של פחד: רק תנו לחיות בפינה שלי - והיא הולכת ומצטמצמת."

וכך בדיוק חשו אלפי צעירים, נשים, זקנים וטף, אשר ניסו להפגין ללא אלימות נגד הגירוש מגוש קטיף, אשר מצאו עצמם מול קלגסים מבית, המפעילים אלימות נוראה כנגדם – וכך חשים רבים שנמצאים עדיין מאז בבתי-כלא ועוד אנשי שלום רבים שאינם שייכים לצד השמאלני של המפה ונמצאים, מאידך, באופן רגיל, על הכוונת של שירותי האלימות הישראליים.

אוהד קמין