162 בלונדון ה"ייאוש" לא הרבה יותר נוח...
- פרטים
- עידכון אחרון ב-שישי, 24 מאי 2013 07:22
- כניסות: 625
תגובות לאירועי היום תמוז תשס"ה
בלונדון ה"ייאוש" לא הרבה יותר נוח...
יש בינינו כאלה שלא יכלו שלא להרגיש סיפוק מה מהמחשבה על מאות אזרחים אנגלים מתעופפים מרוטשים בחללה של בירת אנגליה. בפיגועי הטירור בלונדון הם חשים משום חיסול חשבונות מסויימים שנותרו עוד מאז ימי המנדט.
הם טועים:
כמו חוה אלברשטיין בשירה "לונדון מחכה לי" או – להבדיל – כמו הרוצח הפלשתיני המאמין שלטבוח תינוק ישראלי יחזיר חלקת אדמה למנושל כלשהו, כל אלה חולים בתפישה כוללנית-דוגמטית-קולקטיביסטית של המציאות וזו לא פתרה, פותרת או תפתור בעיות בין בני-אדם. בעיות נפתרות אך ורק בבית-משפט אובייקטיבי.
כל אחד מאיתנו יכול למות בכל רגע מדברים שונים, מכוונים או לא. השאלות בענין תהיינה באם נמות על הרגליים או על הברכיים, במלחמה צודקת או לא, בהיותנו מוסריים או לא. הרוצחים אינם מוסריים. הבה לא נסבור, בשום דרך או מידה, שהם צודקים.
הגירוש: פן נוסף.
ספק הוא באם הוצעה בישראל אי פעם תכנית שיש לה כל-כך הרבה פנים שליליות. אחד מהם הוא שתכנית הגירוש כוללת, בין היתר, את העובדה שבין 40,000 ל50,000 איש שמקבלים משכורות מן הציבור הישראלי עומדים לפגוע בזכויות היסוד של ציבור זה, בזמן שחלק גדול ממנו לא גומר את החודש...
הדרך הנכונה.
יש בינינו שמאמינים שהם יכולים לומר בוודאות כי הפגנה זו או אחרת של מתנגדי הנסיגה הופכת אותם לאהודים או לא על ידי אנשי גוש קטיף או האזרח הישראלי. זוהי אמונה טפלה קלאסית מבית המדרש של התקשורת. זו משגרת, חדשים לבקרים, סטטיסטיקות "אוהב אותי לא אוהב אותי" מפוקפקות, כדי להגביר את הויכוח המתמיד בין מתנגדי הגירוש. ויכוח זה, הניצת תמיד בשל אי הסכמה על יעילות של מהלך זה או אחר בהתנגדות לעריצות, מחמיץ עובדה חשובה: שכל מי שמתנגד לעריצות – בכל דרך - צודק.
ויש עובדה חשובה יותר, שיקח, כנראה, זמן רב מאד, להפנימה: לא ניתן לציין מדעית את מידת הצלחתה של זעקה זו או אחרת אל מול חברתה ולא ניתן לחשב ברצינות אם ההפגנה של "עצור וחשוב" נתנה לנו יותר או פחות נקודות מהסיסמה "יש לנו אהבה וגו'".
מה שבטוח הוא שאנחנו כל כך אכולים בתפישה ש"הרוב הדמוקרטי" הוא המשפיע, שאנו חשים שאנו זקוקים לתמיכת רוב הציבור במאבקינו.
ולא היא: אנו זקוקים אך ורק לצדק.
ההסטוריה שלנו מלאה בהצהרות עובדתיות לגבי נצחון המעטים את הרבים. מעטים אלה לא דאגו להיות רוב או להיות אהודים עליו...
הנצחון אינו שייך לרוב אלא לטובים ולמאמינים בכוחו של הטוב שבמציאות. רבים מאיתנו משליכים עליו את יהבם בקראם לו אלוהים – ומי יעז לומר שהם טועים, רק בגלל שאין להם "רוב"?
אוהד קמין