91
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 714
תגובות לאירועי היום תשרי תשס"ד
בלון ה"פוטש" הוירטואלי (שם זמני).
למול עיניהם המשתאות של מליוני אזרחי ישראל הולכת ונפרשת מגילת המעשה שלא נעשה מעולם, ולכן אין להם אפילו שם ראוי לקרוא לרך הנולד. הצעות כמו "בגידה", "תלישות", "עקיפת סמכות" וכיו"ב, אשר היו מצדיקות בכל מדינה נורמלית מאסר, משפט או אישפוז של מבצעי המעשה אינן ממצות אלא היבטים שטחיים של המצב, שכן ברור שיש לנו ענין עם משהו חדש.
אני מציע שם זמני: "פוטש וירטואלי". זה השם שיאה להגדרת נסיון לתפישת שלטון ללא סמכות ראויה, באמצעים לא פיזיים, אבל בהחלט אלימים – אם אנו מסכימים עם קיומה של אלימות מילולית.
חששה של הממשלה מלתקוע סיכה לתוך הבלון המתנפח עלול, כמו בעבר, להתדרדר למצב מדיני שבו נעמוד, כמו בעבר, לפני בלון מזויין ענק, עטיר זיפי משטמה, הטובח בהמון אזרחינו על יסוד נשק שאנו רכשנו עבורו ורשיון להפעלתו שקיבל, כמו פעם, בעיר אירופאית "נייטרלית": שוייץ.
...ומשמעות הנעלם המצרי.
את היקף התנפחותו של הבלון העתידי אנו יכולים ללמוד מהתנהגותה של התקשורת הממלכתית הרואה את פעולת הבגידה הזו כחלק מפעילות אופוזיציונית שגרתית וממאפיינים כמו שלוות הנפש שבה הודיעה לציבור, בין היתר, על תמיכתה של מצרים במהלך.
כן, זו אותה מצרים שמנהלת עימנו שלום כה חם, שחיילינו צריכים לחדור לרפיח תחת הפגזת התקשורת המקומית והעולמית כדי להרוס במו ידיהם את הקצה הפלשתינאי של מנהרות לאספקת נשק שאין הממשל המצרי מנסה אפילו לחסום בצידו שלו (פרט אחרון זה, כשלעצמו, המהווה עילה לגיטימית לפריצה ישראלית של גבול מצרים, הוא, ללא ספק, כלי בידי מצרים להתעלל בישראל על ידי מתיחת הגבול תרתי משמע) .
ואם במצרים עסקינן – הרי שהיא הנעלם הגדול ביותר שהיה החסר בכל הדיונים שעברנו החודש לגבי מלחמת יום הכיפורים. דיונים אלה, ללא יוצא מן הכלל, מתנהלים כאילו כל מה שמעניין אותנו זה מלחמותינו הפנימיות – וכאילו אין למצרים שום חלק במלחמה.
המגמה האפשרית
מה יכולה להיות מגמתה של התעלמות כזו?
לכאורה, הדבר מוצדק על יסוד הרעיון שאין להזכרת הצד המצרי שום רלוונטיות, כלומר: שום משמעות מעשית. אך יש ויש: מצרים, שמעולם לא נדרשה על ידי ישראל לשלם על פשעי המלחמה שלה, מסתירה מאחורי מעמדה הסמלי בענין את שותפיה אשר סייעו לה בפעולותיה הרצחניות נגד ישראל וגם הם מסמלים את הצלחת ההתחמקות של הרוצח; בראש ובראשונה מדובר בבריה"מ, המסייעת לפשע, אשר בלעדיה לא היתה מצרים מגיעה לעולם למצב שבו יכלה להתקיף את ישראל. אח"כ ניצבות ברשימה שאר אומות העולם ה"תרבותי", אשר דאגו לבלום את ישראל ברגעי נצחונה.
בסוף הרשימה נמצאת ארה"ב, במיוחד החלק שבה שדואג לחמש את מצרים בטכנולוגיה מתקדמת בימינו שלנו (ענין זה, כשלעצמו יכול גם להתייחס לשאלה הקבועה שנשמעת בימים אלה בדיונים המתייחסים למלחמה ההיא שלעיל: "האם אנו יכולים להיות מופתעים פעם נוספת?")
עם כל אלה, שיצאו עד עתה נקיים מפשעיהם, יש לערוך, במוקדם או במאוחר, חשבון. עלינו להיות תקוה שגם אם ממשלת ישראל, שמפקירה את זכויות אזרחיה מזה עשרות שנים, לא תפתח ביזמה כזו לטובתם, יעשה זאת, בסופו של דבר, האזרח הישראלי באופן פרטי.
בנוסף לכך, אנו נשאיר בידי ציבור הקוראים, כחומר למחשבה, גם את השאלה "האם אין שום בעיה מוסרית במו"מ על החלפת שבויים עם ארגון שרק לפני שבוע רצח אחד מחיילינו?"
הסכם אוסטרליה
וזה, אולי המקום, להודיע לציבור שקבוצה של אנשי רוח ישראליים, שנפגשה לאחרונה במקום סודי בחו"ל, עם קבוצה מקבילה של אנשי רוח פלשתינאים, הפיקה את ההצהרה הבאה:
"אנו קרובים מאד לחתימה על מסמך מוסכם ובו אנו מוותרים על רכושם של יוסי ביילין, חבריו ושותפיו הרעיוניים לטובת העם הפלשתיני. זה אמנם ויתור כואב על בתים הקדושים לבעליהם אך אנו משוכנעים כי מנהיגינו יהיו מוכנים להקרבה כואבת זו תמורת שלום אמת. בתמורה, אנו מתחייבים לספק לביילין, לכל ימי חייו, תזונה ומגורים במרתף העינויים של הראיס הנאור."
הפוסל במו"מו או: המשותף לפרץ ולערפאת
פעם אחר פעם חוזרים ראשי האוצר על ההצהרה המרגיעה כי אין בכוונתם לפטר איש מפועלי הנמלים וגם לא לפגוע בזכויותיהם.
אז ממה פוחדים הפועלים – או, יותר נכון, "נציגיהם"?
מכך שכל סוג של ארגון מחדש, כמו הפרטת הנמלים או העברתם לידיים אחרות תבדוק מחדש מי מן הפועלים הוא באמת כזה (כלומר פועל) ומי אינו אלא אוכל חינם, החי על חשבון חבריו.
שום אורווה איננה אוהבת שמתחילים לנקות אותה – וזה שהסוסים בועטים אינו אומר שיש להם זכות כלשהי על האורווה.
כנראה ממחסור במעמד אמיתי של בעלת זכויות, ההסתדרות נלחמת על קיומה בבעיטות חזקות.
אנשיה, המציגים את עצמם כנציגי הפועלים, תופשים את המציאות במונחים של שרידות אישית. מה שמפחיד אותם ביותר הוא שייחשפו כרמאים, ככאלה שאינם תורמים לבני חסותם אלא מגבילים אותם – ושזה מה שהם עשו בחמישים השנה האחרונות לפחות. זו כנראה הסיבה האמיתית לכך שבמאבקה מפעילה ההסתדרות כאמצעי כמעט יחיד טירור וסחיטה (שלא לדבר על השמצות אישיות שהיו מכניסים את ראשיה מזמן לתביעות דיבה בכל מערכת לא-סחיטתית); היא מדברת הרבה על זכויות הפועלים אך מכיוון שעניני זכויות ניתנים לבירור בבית דין, והיא איננה עושה מאמץ משפטי בענין, יש להניח שהיא יודעת שאין לה "קייס" אמיתי.
מה שבאמת יש לה, כמו לכל הטירוריסטים – ובכך היא דומה לאלה מן הצד הפלשתינאי - זה כוח הזרוע, אותו מפעילים חבריה ממרומי ישיבתם על פסגת השיבר.
זה – וחסינות בלתי מוגבלת.
אחד מסימניו המובהקים של הפועל ההסתדרותי הוא הרשיון החפשי המוענק לו להרוס, לפגוע ולגרום נזקים מתחת לתירוץ "הגנה על זכויות", אשר לא היה מקובל אפילו כקצה טיעון בשום בית דין אנושי עלי אדמות. אך פרץ – כמו ערפאת – יודעים שהן יוצאים מזה חלק...
הענינים היו שונים אם ניתן היה להפעיל כנגדה אחריות אישית אמיתית, כמו לתבוע את פרץ וחבריו לשלם מכיסיהם את נזקי השביתה, אך ה"פועלים" (ומאז סטלין במיוחד בעלי השפם שבהם) - כמו ערפאת – יודעים שהטירור שלהם חסין צדק...
וכדאי לשים לב לכך שהאיסטרטגיה שלהם – כמו זו של ערפאת - מכילה טקטיקה דיאלקטית מעניינת של דברים והיפוכם: תוך כדי כך שהם הורסים, הם מדברים על בניה. תוך כדי מלחמה הם מצהירים שהשלום הוא האידיאל שלהם – ותוך כדי אלימות חד-צדדית, הם מצהירים על שאיפה למו"מ "בין שווים". הם, מנהיגי ההסתדרות, חונקים אותנו באלימות ישירה, פיזית ומילולית גם יחד – ותוך כדי פגיעה זו בזכויותיהם של המוני עם ישראל הם מציגים את עצמם כאבירי הזכויות, הפתוחים למו"מ אנושי מושכל ליד שולחן הדיונים.
אך אנו יודעים שהם פוסלים במו"מם, כי אין להם מושג ירוק על טבעו של מו"מ אמיתי. אנו יודעים – ורואים את הדוגמאות לכך בשטח – שכל מה שיש להם להציע במו"מ הוא השמצות, גידופים ואיומים.
אני כבר שומע את אלה שמתרעמים על ההשוואה בין פרץ לערפאת. לכן, בענין זה חשוב לציין כי, להבדיל, הם לא הורגים ממש; רק, מדי פעם, אנחנו שומעים על עוד יזם או איש עסקים שהתאבד בגלל התמוטטות עסקו. אך בודאי אין שום קשר בין התאבדות זו לבין מחבלים מתאבדים...
ועוד: גם לא אמרנו – ואיננו חושבים - שביבי צודק.