83
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 727
תגובות לאירועי היום סיוון תשס"ג
בין המתונים לקיצוניים.
מלכודת הפתאים האיומה שבה נתונה היום ישראל היא זו שבה משכנעים אותה שאסור לה לפגוע במתונים שבין אנשי הטירור כדי שלא לפגוע במלחמתם נגד הקיצוניים שבהם.
כדי לחזק את הדברים, טוענת אותנו התקשורת בהצהרות ותמונות המציגות את נציגי הטירור המוסלמי בפוליטיקה כשהם נראים ומתנהגים כמו אנשי מדיניות מערביים לכל דבר; חליפות, עניבות ומכוניות שרד מהווים את התחפושת והאיפור האמורים לשכנע אותנו בכך שיש עם מי לדבר.
זה נכון שתוך כדי כך ממשיכים מעשי הרצח – אך אלה אינם זוכים לאותה מנת מיקוד.
כך, בסיועה של התקשורת, האוייב המדבר הוא העיקרי; שותפו הרוצח – שולי.
לדאבוננו, יש טפשים החושבים שכאשר מלבישים קוף במשקפיים זה עושה אותו לאיש רוח.
זה טפשי לפחות באותה מידה – אך רציני וגרוע ביותר - שיש כאלה בעולמנו שמאמינים שחליפה יקרה ומכונית מהודרת מסוגלת למחוק את הדם מידיו של רוצח ועוד להפוך אותו ללוחם בטירור (ראה ערך דחלאן).
אך אין גרוע יותר מהנסיון המתבצע היום למול עינינו להכשיר גם את מעשי הרצח העתידיים.
נסיון מסוג זה הוא בניית מערך הסברה שמציג ארגון טירור אחד כממשלה וארגוני טירור אחרים כ"אופוזיציה", כשהם כובלים את ידי ישראל מלגעת ב"מערך עדין ורגיש" זה, פן, חס וחלילה, ייפגעו האינטרסים של ערפאת, מאזן ודחלאן – אינטרסים שעליהם נאמר כי הם משותפים עם אלה שלנו.
כשצופים בחגיגת ראשי הטירור המתבצעת ליד שולחן בעזה, שבה פראי האדם נהנים כולם ממנעמי השלטון בסגנון המערב, זה ברור כי בשלב הבא תתבקש ישראל שלא להציק ללובשי העניבות שמבין אנשי ה"חמאס" שבאו למסיבה. הם, יסבירו לנו, ה"מתונים" שבארגון, ואל לנו להפריע את מלחמתם ב"קיצוניים" שבו.
צבע הדם
בחדשות, בהקשר הדיון בקציבת ענשו של יגאל עמיר, נמסר כי לדעת מר לפיד, שר המשפטים, צריך "הרוצח הזה להישאר בכלא עד יומו האחרון".
כך, פעם נוספת, הוצהר כי דמו של האיש מפרשת "אלטלנה" כחול הרבה יותר מדמם של בני עמנו המופקרים לחסדי אויבינו. דבר זה מודגש במיוחד על רקע שחרורו בטרם עת (מבחינה משפטית, לפחות) של אבו סוכר, שערך טבח פרטי ביהודים.
טפשות הלמינג האנושי.
מאז המהפכה הצרפתית זהו, כנראה, חוק בהסטוריה המודרנית, שהסטודנטים הם תמיד טפשים – ועלייתם על הבריקדות היא, באופן קבוע, קצרת רואי, לא מאוזנת מבחינה פוליטית וגורמת נזקים להם ולאחרים. במדינות כמו ישראל של היום או בריה"מ של לפני דור, משתמשים בסטודנטים ככלי פוליטי – לעתים כשסתום שחרור לחץ ולעתים כמגבר - המבטא רעיונות לצרכיה של תנועה זו או אחרת. אחת הסיבות לכך היא חסינותם בפני החוק; זה לא משנה כמה נזק ייגרם בהפגנותיהם, איש מהם לא יישאר במעצר יותר ממספר שבועות...
אך לעתים, במיוחד במשטרים שאינם סובלים שום התנגדות רעיונית, יוצאים הסטודנטים הטפשים להפגנה ומסיימים באבדן חיים, אם לא גרוע מכך (ויש דברים גרועים יותר מאבדן חיים.)
דבר כזה מתרחש היום באירן: כמו למינגים אנושיים, אשר מפתח התנהגות משונה גורם להם להתאבד בין גלי הים, מטיחים הסטודנטים האירניים את ראשם אל כותל המשטר המקומי.
ולטפשותם יש כתובת ברורה: בנאיביות האיומה והקטלנית שלהם, הם מאמינים שהאמריקנים יסייעו להם ויתערבו כדי לבלום את מכונת הדיכוי המקומית של משטרם, המטפלת בהם ברגעים אלו. הלואי ואתבדה, אך הם חולמים באספמיה ורבים מהם ימותו בעינויים קשים בקרוב.