50

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 791

תגובות לאירועי היום אלול תשס"ב

הטירור הגדול ביותר

בעת שבה מאושפז חייל צה"ל במצב בינוני כתוצאה מהתקפת חיזבללה ופואדנו מאיים על החיזבללה ועל סוריה בסיסמאות השחוקות והנלעגות של "משחקים באש", "אנחנו נמצא אותם" וכיו"ב, יודעים הכל שמשמעות הדבר היא שישראל לא תעשה דבר בענין וכי דמם של אזרחי הצפון, ובכלל זה חיילי צה"ל, הוא הפקר.

כי כל העולם – וזה כולל את החיזבללה – יודע כי יש דבר אחד ששרון לעולם לא יעיז לעשות: להיכנס ללבנון.

כי כל העולם יודע ששרון, אשר נכווה למשך כל ימי חייו בטראומת לבנון או, יותר נכון, בטראומת תעמולת השמאל לגבי לבנון, לעולם לא יעיז לפעול מעבר לגבול הלבנוני.

לכן, יודעים החיזבללה והסורים, הם יכול לפעול כנגד ישראל כאוות נפשם.

הפחד של שרון ממה שיגיד השמאל נותן לחיזבללה יד חפשית הרבה יותר משנתן לו הסכם פרס (זוכרים את הרשות שקיבל לירות אם אין הדבר נעשה מכפרים אזרחיים?) או הסכם הבגידה עם ברק שבו קיבל החיזבללה גם את חסינות האו"ם.

כי מבחינת קובעי המדיניות, אימת השמאל היא, למעשה, הטירור הגדול ביותר שקיים בעולם.

לכך כדאי גם להוסיף כי לאחרונה נמסר שסוריה אישרה לאנשי אל-קאידה למצוא מקלט בלבנון. האם, בחסות טירור השמאל, הופכת לבנון להיות ארץ-מקלט לפושעים נגד האנושות?

החטאות ועייפויות.

בבוקר היום שלמחרת החטאת צה"ל את אחד מראשי הטירור, ופגיעתו, במקום זה, בילדים ונערים, שואלת מנחת הטלויזיה הישראלית את אחד מקציני צה"ל: "השאלה היא האם הכשלון לא מעיד על איזושהי עייפות של צה"ל?"

ואנו נשאל: "מי חיבר את השאלה המגמתית הזו ומה, בדיוק, רצה להשיג בכך?"

יתכן והשואל ביקש להזדהות עם סבלם של חיילי צה"ל המותשים, אשר מוצאים עצמם קוטלים את האשמים פחות, אך בהנחה שיתכן וחיילי צה"ל באמת עייפים, האם יש במיקוד על עייפותם משום עידוד וריענון או, אולי, ההיפך? אין ספק שהשואל – כמו היורה - החטיא, אף הוא, את המטרה. אך ההבדל בין חייל צה"ל עייף לבין מנחה עייף אינו רק מידת עייפותם אלא איכותה – ובזמן שבו נראה שדי לחייל עייף במספר שעות שינה, עייפותו של איש התקשורת היא הרבה יותר עמוקה משתיפתר על ידי שינה – וגם הרבה יותר מסוכנת; בזמן שעייפות החייל היא, במקרה הטוב, עייפות החומר – עייפותם של אנשי התקשורת, היא ביטויו של המקרה הרע: עייפות הרוח. ועייפות זו, שמקורה באנשי הרוח שלנו, עלולה לעלות לנו ביוקר רב.

טכסים, ריטואלים ובעיה אמיתית

לפני שנים, במאה ה20, כשהיתה שולמית אלוני שרת החינוך היא ייבאה את המונח הלועזי "ריטואל" כדי לתאר באור שלילי, קמאי ומיסטי, את ההילולות הדתיות שנערכו במירון. בשל הצליל הכמו-אינטלקטואלי שנדף ממנו, מצא המונח חן בעיני בורי התקשורת, והם השרישו אותו בתודעת הציבור על ידי שימוש בו בכל הזדמנות אפשרית, עד שהפכוהו למטבע-לשון קבועה, שבאמצעותה יכול היחיד להוקיע כל פעולה מחזורית שאינה נראית לו הגונה, ברוח אינטלקטואלית כביכול, מבלי להיזקק לטיעונים אמיתיים.

לכן, שמחתי לשמוע את שרת החינוך לימור לבנת משתמשת, לאחרונה, במונח "טכס" בהקשר שבו משתמשים כבר כל אנשי הציבור שלנו ב"ריטואל", וסוגרת בכך, במודע או שלא במודע, מעגל. ל"טכס", בניגוד ל"ריטואל", יש משמעות מוגדרת שניתנת לטיפול, לעיכול ולביקורת.

אך יש במערכת החינוך הישראלית בעיה עמוקה ששום שר חינוך איננו יכול לפתור: בעיית האלימות. לבעיה זו אין פתרון כי עצם קיומה של מערכת חינוך כפייתית היא ביטוי של אלימות המדינה נגד האזרח; בעצם התערבותה הגסה של המדינה בחיי היחיד בניגוד לרצונו, הופכת המדינה עצמה למערכת חינוך, המחנכת את המורים, ההורים והתלמידים גם יחד לאלימות ממסדית; יחסית אליה, כל המתרחש בחצר בית הספר אינו אלא תוצאה ולא סיבה.

אוהד קמין