31
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 745
תגובות לאירועי היום ניסן תשס"ב
לשווא ולדראון עולם
חיילי צה"ל שנהרגו השבוע בג'נין מתו לשווא ומותם יהיה לדראון עולם, בשל אי המוסריות שבו – אך לא בגלל חולשתו של המוסר אלא דווקא בגלל עצמתו של המוסר – ובמיוחד בשל כוחו ההרסני של מוסר רע: המוסר הנוצרי. פעולת צה"ל בג'נין בוססה על מוסר נוצרי, הרואה את חייהם של הטובים כשווים פחות מחייהם של הרעים, ובהתאם לכך את חייהם של חיילי צה"ל כפחותים בערכם מאלה של עם האוייב.
במקום לראות את חייו של חייל צה"ל כבעלי הערך הגבוה ביותר – ערך שאסור לסכנו למען שום ערך אחר, שהוא בהכרח פחות ממנו – קיבלו חיילי צה"ל פקודות התאבדות בכוח כשנשלחו להתעמת עם האוייב בלוחמה הלא-מוסרית מבית לבית מתוך תירוץ התחשבות בצרכי ה"אוכלוסיה החפה מפשע" וכדי שלא לפגוע ב"אזרחים תמימים".
החלוקה הנתעבת, הנואלת והלא-מוסרית בין "חיילים" ל"אזרחים", הקובעת שהראשונים – אפילו אם הם שייכים לצד המוסרי של המלחמה – שווים פחות מהאחרונים, אפילו שהם שייכים לצד הלא-מוסרי שלה, היא יסוד המוסר הלא-מוסרי שמפעיל את קובעי המדיניות הנוצרית מבית מדרשו של השמאל – והוא גם ההוכחה לכך שאלה המחזיקים בו אינם בניה האמיתיים של האומה היהודית.
מוות, מוסר וחסינות שיפוטית
המוות, אשר מבקר בבתינו מדי יום, משפיע בצורות שונות לגמרי על בעלי מפתחות מוסר שונים: בזמן שלמוסלמים מהווה המוות תירוץ ומניע לרצח והרג נוספים, מעין "פרפטואום מובילה" המייצר אנרגיית רצח חדשה בכל מקרה של מוות, אצל הנוצרים הוא מייצר שיתוק ופסיביות, המתורצים ב"כבוד" לאלה שמתו – ומכך ההבדל בדינמיקה של התייחסותם לשכול: בזמן שבו הנוצרי עומד דום אל מול מתיו, המוסלמי משתולל באקסטזה של שאיפת רצח.
הגישה היהודית, לעומת שני אלה, אינה מכבדת את המוות, כשלעצמו, כערך בעל משקל ולא תיתן לו להניע אותה או לעצור אותה; היא לא תפסיק את מהלכי החיים לטובת המוות ולא תיכנע לו – אך היא תזכור את חיי ההולכים לטובה – את חייהם – ותחפש נקם, לא כתגובה רגשית אלא כביטוי של שאיפה מוסרית לצדק.
לכן אנו תובעים להעמיד לדין את אלה שהביאו אלינו את המוות לא מתוך שאיפה למוות נוסף או מפני כניעה למוות אלא מתוך שאיפה לצדק.
זהו גם יסודה המוסרי של התביעה להעמיד לדין את האחראים לכל פשע ונזק ולתבוע מהם פיצויים התואמים פשעים ונזקים אלה.
וזהו גם יסוד אי המוסריות המעניקה חסינות מכל סוג לאלה שהם, בפועל, אחראים ישירות למעשי הרצח המלווים אותנו במשך זמן כה רב; חסינות לא-מוסרית זו היא בעצמה פשע שכן היא נותנת רשות – ויש המבינים זאת אף כזכות – לתמוך במעשי רצח ולסייע להם.
בישראל של ימינו, אשר שכחה את משפטי נירנברג, יש נטיה להעניק חסינות ממשפט צדק למי ש"רק נתן הוראות" ו/או למי ש"רק שידר, כתב וכיו"ב" – כאילו פעילות רוחנית היא מעבר להישג ידו של הצדק.
בצד חשיבות בירור שאלות כמו איך קרה שיש בימינו אנשים הסוברים כך – ועוד כאלה שמוענק להם התואר "אנשי רוח" ומוענקת להם גם הזכות להשתמש באמצעי התקשורת הממלכתיים – חשוב בעיקר לעמוד על כך שלאיש מהם אסור שתהיה חסינות שיפוטית.
ויש, על כן, גם משמעות סמלית ברוכה בקריאה להעמדתו למשפט של זה שהתפרסם בטענה ש"הכל שפיט". לו, שגם בו אנו חושדים כי סייע למעשי פשע, יש לומר גם כי "כולם שפיטים".
וזו משמעותה של המודעה שבה קראנו בשבוע שעבר להעמדתם לדין של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומשפט בישראל על חלקם (הפעיל או הסביל) בפשעים נגד עם ישראל בארצו.