מעמד זכות הקנין בישראל

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 846

 

מעמד זכות הקנין בישראל (*)

לא ברור מה יהיו תוצאות פעילות המחאה ההמונית הזוכה לשם "מהפכה חברתית", שבמסגרתה מוקמים בשד' רוטשילד בתל-אביב אוהלים שבהם שוכנים בני אדם שמוחים על מדיניות הממשל בנושאים שונים, אך סוג זה של פעולה משמעותי רק במידה ובה משמעותית זעקתו של אדם כואב; היא משכנעת שקיימת בעיה - אך אין היא מעניקה לה כל פתרון. מה שכן עשוי לסייע לפתרון הוא הבנה טובה יותר של זכויות האדם הנוגעות לנושא, שזכות הקנין היא אחת מהן. כפי שקבעה הפילוסופית אין ראנד, מדובר בזכות יסוד המאפשרת את כל הזכויות האחרות כמו החיים והחופש, שכן היא מהווה תנאי לקיומן. לפיכך חשוב מעמד זכות הקנין בישראל שכן כל פגיעה בזכויות האדם נעשית באמצעות זכות זו.

בשנת 1948 קמה מדינת ישראל אשר הוגדרה כבר אז כסוציאליסטית למרות שלפי הקולות הנשמעים היום בעם אין בכך די ורבים תובעים יותר סוציאליזם – מה שמראה שהמוחים מבינים סוציאליזם באופן מסויים ביותר. אך כך או כך הסוציאליזם הוא, למעשה, הכחשת זכות הקניין של הפרט. הגדרות שונות ואחרות מן המילון לדבר הן מסיכות שונות של אותו עיקרון. בחברה סוציאליסטית אין לזכות הקניין מעמד מוגן. בישראל - כפי שכל אזרח יודע - הממשלה יכולה לעשות עם קניינך מה שהיא רוצה. עובדתית, מה שזה אומר הוא שמה שאתה חושב ששלך בעצם אינו שלך.

אם לאדם אחר – או קבוצה - יש זכות לטפל בשלך כרצונו אומר הדבר שמבחינה מעשית מה שאתה קורא רכושך אינו שלך. בעיית הייסוד של הסוציאליזם נובעת מתפיסה מטריאליסטית – למעשה מהמרקסיזם: המרקסיזם גורס כי האדם הוא מהות חומרית, צרכיו חומריים ולכן גם סיפוק צרכיה של המהות האנושית הוא חומרי. זה נכון שאדם לא יכול להתקיים ללא סיפוק צרכיו החומריים אך תנאי זה אינו מעיד על טבע מהותו. הסוציאליזם מתעלם מעובדה יסודית ביותר והיא שהאדם הוא במהותו יצור רוחני.

בשל כך, ההיבט החומרי של קיום האדם, אף כי הוא תנאי לחייו, הוא משני בחשיבותו ביחס לערכיו הראשיים של האדם, שהם רוחניים. בהקשר זה אני מעוניין להתייחס לכך שהבעיה היסודית שקיימת בתרבותנו נובעת בדיוק מעובדץ הטעות הזו שלפיה הגישה לזכות הקניין קשורה בתודעת החברה להיבטים הכלכליים הנוגעים בחומר.

בישראל בשנת 92' - לפני 20 שנה - נכנס לתוקף חוק כבוד האדם וחירותו ובסעיף 3 לחוק זה נאמר במפורש "אין פוגעים בקנינו של אדם" - והלוואי וזה גם היה מיושם. הפגיעה היסודית בזכות הקניין שקיימת במדינת ישראל, מיום היוולדנו ועד יום מותנו, היא שהמדינה לא פוגעת אך ורק במצבנו הכלכלי-חומרי, אלא שהפגיעה המהותית ביותר בזכות הקניין נעשית במעמד הקיומי הרוחני שלנו, כי כבני אדם אנו יצורים רוחניים.

במושג "קנין" לא מבוטא, כפי שסוברים רבים בהשראת המטריאליזם המרכסיסטי, ההיבט החומרי של קיומנו אלא מה שנוגע קודם כל במוסריות קיומנו הנוגעת לקיומנו הראשוני, שהוא רוחני במהותו על אף שהוא זקוק לחומר. הקניין זה מה שהאדם מתקיים באמצעותו, אך לא רק כתנאי קיומי אלא כביטוי של אישיותו וערכיו. קניניו של האדם הם סך האמצעים והביטויים של הדברים שהוא מצליח לקנות לעצמו בזכות פעולותיו. מבחינה זו יש לפגיעה בזכות הקניין שלו השלכה ישירה על איכות חייו של האדם גם - ואולי בעיקר - מבחינה נפשית.

במקום כמו מדינת ישראל, הפוגעת בזכות הקנין של אזרחיה, הפגיעה לא עושה את האנשים רק עניים בחומר אלא גם – ולעתים מזומנות בעיקר - לעניים ברוח. איך מתרחשת הפגיעה ברוח האדם? קודם כל, פגיעה במה שקנה האדם באמצעות פעולת רוחו עושה אותו לעני ברוח, שכן היא גורעת מתוצאות פעולתו הרוחנית. אך הפגיעה הרוחנית העיקרית שבאמצעותה פוגע הדיכוי המדיני של זכויות האדם באזרח – ובראשן זכות הקנין שלו – היא בכך שהיא מציגה מכשולים כה רבים על פעולתו היצירתית של האדם, שהיא רוחנית במהותה, עד שהאדם מתייאש מן האפשרות ליזום מבצעים ופעולות רווחיות, בשל הגדלת הסיכוי של היותן הפסדיות.

רבים הם אלה שלא רק שאינם רואים קשר בין כלכלה לרוח אלא שהם אף סוברים כי עניני הכלכלה נוגעים ב"חומר" והם חומרניים בטבעם. בני אדם אלה אינם מזהים את המידה שבה מהווה רוח האדם את יסוד כל פעולותיו היזומות שהן, למעשה, כל הפעולות המסחריות. שכן, ביסוד כל רצונו של האדם לפעול בכלכלה עומדת שאיפת הרווח שלו, המתבססת על ההנחה שיוזמתו תהיה זו אשר תקים עסק או מפעל שיהיו בו האפשרויות להרוויח. לאי הבנת היוזמה העסקית כרוחנית בטבעה נוספת האמונה הטפלה בהיותו של הרווח – ובמיוחד זה המתבטא בכסף – ענין חומרי. סוג זה של טעות כמוה כראיית הצד החומרי שיש בפעולה רוחנית כלשהי כמבטאת את מהותה, כאילו ראית את מהותו של ספר, למשל, כענין של נייר וקרטון ותו לא.

סוג זה של תפיסה אופייני לראיית האדם כמהות חומרית-גופנית ביסודה. אך לא רק שמדובר בטעות יסודית של השקפה, אלא שיש בכך משום החמצת לב הענין המציאותי, שכן האדם הוא לא רק מהות לא חומרית, אלא שרוחניותו היא שמעניקה משמעות מציאותית להיבטים החומריים של טבעו. מכיוון שהאדם אינו מכונה או מהות חומרית, הסיפוק החומרי אינו תואם את טבע האדם. הסיפוקים של האדם נובעים ממוסריותו, מערכים כמו ידידות, אהבה ויצירה שהם, ביסודם, לא חומריים, והם מכוונים להשגת סיפוקים ברוח ומבוססים על השאיפה להשגת אושר.

למען אושרו, האדם צריך לפעול כדי לקנות ערכים המתאימים לו. במידה ובה הוא מצליח, קניינו מבטא את ערכיו בתחומים רבים, במישורים של יצירה, של תועלת, ושל הקמת מערכות שונות המקדמות את חייו. מבחינה זו, כל פעולה שבה מתערבת המדינה בפעולותיו היא פגיעה בזכות הקנין שלו, גם אם לא מדובר בפגיעה בקניניו החומריים. לפני פגיעה ברכושו, הפגיעה בזכות הקניין האנושית היא פגיעה ברוח האדם, במצבו הנפשי וביציבות הפסיכולוגית שלו. די אם נצא מהבנה זו ונתמקד לא רק במה שהמדינה לוקחת מהאדם אחרי שכבר השיגו אלא גם במה שהמדינה גורמת לו שלא יוכל ליצור או שבגלל הקשיים שהיא מטילה עליו לא ירצה כלל להשיג.

למי שזוכר כי אין ראנד מגדירה את ערכיו של האדם כמה שהוא חפץ להשיג ו/או לשמור, מצביעה פגיעתה זו של המדינה במניעתה מן האדם את מה שהוא רוצה להשיג או לשמור (כי אין הוא יכול להבטיח לעצמו שיוכל לממש דברים מסוימים או לשמור אותם לאחר שמימשם) פגיעה ישירה ביכולתו של האדם לממש את ערכיו, יהיו אלה אשר יהיו. בנוסף לכך, אם מתמקדים אנו בערכים הטבעיים שחפץ האדם להשיג ממילא ניתן יהיה ליישם פגיעה זו לא רק לתחומים חומריים אלא, למעשה, לכל שדה שבו ערכי האדם מבוטאים בפעולת הקנין.

ניקח, למשל, את נושא תכנון המשפחה. כשאדם מתכנן הקמת משפחה, הוא עושה זאת בהתאם לתקציב שיש בידו, כאשר זה מבוסס על הכנסתו. במדינה השודדת תדיר את אזרחיה, מהווה הידיעה שאין לו, לאדם, על מה לסמוך כלכלית, פגיעה ישירה ביכולתו לתכנן הקמת משפחה. (בהקשר זה יש לזכור גם שבני אדם רבים שוקלים הבאת ילד נוסף בהתאם ליכולתם הכלכלית). כך גורמת המדינה המתערבת בכלכלה ופוגעת בזכויות הקנין של אזרחיה לנזקים בתחום מה שעדיין לא נולד: ילדים.

באותה רוח מביאה המדינה לפרוייקטים שלא יצאו לפועל, לעסקים שלא הוקמו ולתכנונים רבים שנבלמו עוד בשלב ההערכות לגבי רווחיותם בשל ההוצאות הרבות שהמדינה גרמה להם על ידי חקיקה. המשותף לכל אלה הוא שניתן להניח רק על יסוד של השערה כמה הפסד יש בכך שבני האדם היוזמים פעולות בתחומי חייהם – ואלה מכילות ממילא תחומים לא ברורים של "אפור" המבטא חוסר יכולת לדעת את עתידו של עסק - אינם יכולים להעריך, בשל הפנים המשתנות של חקיקה כלכלית, מה יהיה גורלן.

חוסר היכולת לבצע תכנון לעתיד, שהוא אחד מיסודותיה של הכלכלה, איננו מאפשר לחברה להתפתח – ולא רק בתחומי המסחר. כאשר אין האזרח יכול להעריך – בשל החקיקה הנמרצת המתרחשת תדיר בכנסת - אפילו מה תהיה יכולתו להקים משפחה, להאכיל ילדים, לחנכם ולהלבישם – לא מן הנמנע שהדבר מביא לא רק לפגיעה בתחומי הכלכלה אלא באיכות החיים הרוחנית הכללית של התרבות המקומית, שכן היא מבריחה בדרך זו כוחות יצרניים רבים מן הארץ.

בישראל במיוחד, שבה קיימת נהירה לא קטנה של אזרחים למקומות שונים בעולם מאז הקמתה, קשה להימנע מלהעריך את הפגיעה שקיימת בחברה הישראלית כתוצאה ממדיניותו של הממשל מגד אזרחי המדינה. בגלל הקשיים הרבים שקיימים בהתנהלות הכלכלה המקומית באמצעות החוק, אפשר רק לנסות וולהעריך עד כמה הביאה פגיעת המדינה באזרחיה לדלדול של אוכלוסייתה בכמות ובאיכות. בהקשר זה יש לציין כי הישראלי המסייר בחו"ל פוגש בתופעה של הימצאם בעולם של ישראלים רבים אשר עזבו את ישראל בגלל קשיי הפרנסה הקיימים בה, המהווים מכשולים בדרכם של האזרחים המקומיים.

תפיסת מקומו המשני של החומר בחיי האדם מובילה להבנה כי העובדה שהחברה הסוציאליסטית מסרסת את יכולת היחיד למצות את האפשרויות שלו מבחינה כלכלית היא משנית בחשיבותה ביחס למידה שבה היא פוגעת קשות באושרו. כמטרה הגבוהה של חיי האדם כולל האושר את יכולתו ההישגית בתחום החומר רק כחלק מערכיו, המהווה באופן יחסי מסגרת וכלי החזקה שבה נמצאים ערכי הרוח שלו, שעליהם מבוסס אושרו. כך, פגיעתה של המדינה באושרו של האדם נעשה קודם כל באמצעות הפגיעה בתכנים הרוחניים של חייו ומכך באפשרויות האושר שלו. דבר זה הוא פועל יוצא ישיר של שליטת המדינה בתרבות באמצעות המגבלות שהיא מטילה על חיי הרוח של האזרח בתחומים כמו מדע, אמנות ועוד. בכל אלה, שבהם שולטת המדינה הריכוזית באמצעות משרדיה המתיימרים להעניק לו תרבות מתקדמת יותר מזו שהוא יכול לקבל באמצעות השוק החופשי, מביאה המדינה לפגיעה ישירה האיכות חייו של האזרח. בישראל דבר זה נעשה באמצעות חינוכו הערכי על ידי המדינה.

לצורך חינוך זה מופקעים מן האזרח משאבים רבים בהבטחה שמולם יקבל האזרח מהמדינה "חינוך חינם", אך לא רק שהחינוך שהוא וילדיו מקבלים איננו חינם – הוא גם איננו טוב. מדינת ישראל איננה יכולה להתחרות בתחום החינוך עם השוק החופשי, כפי שהיא איננה יכולה להציע כנגדו את האיכויות והמחירים בתחומים אחרים שבהם מתנהל שוק כזה.

זהו אחד מן התחומים הרבים שבהם פוגעת המדינה בתרבות האזרחית, ובעקיפין היא מעניקה לאזרח המתחנך בה תכנים חינוכיים המתאימים למטרותיה השלטוניות. תכנים אלה מונעים מן האזרח לרכוש את ערכי החופש ואת המודעות והכרת החשיבות שיש בשמירה על זכויות יסוד אחרות שלהן הוא ראוי. בכך נמנעים ממנו סיפוקים הנובעים מתחושת קנין שלמה ובלתי מופרעת, המחויבים מבחינת האושר האנושי.

שליטת המדינה בחיי אזרחיה מונעת מהם איכות חיים של סיפוק, שהוא מה שקורה כשלא ניתן לאדם לומר "דבר זה שייך לי בזכות ובזה לא ניתן לגעת". אם זכות הקניין לא מוגנת ב 100%, אין האזרח יודע מה שלו בזכות. במצב זה יכול אדם לבלות את כל ימי חייו במדינה מבלי לדעת אם מה שנמצא ברשותו ובשליטתו, אכן נמצא שם בצדק. כשאדם לא יודע מה שלו במצב חברתי נתון נמנע ממנו מה שחש אדם שחייו מבוססים על צדק.

במובן זה, הסוציאליזם מבסס פסיכולוגיה של חוסר צדק, שבה גם אנשים המצליחים להשתלב בשיטה הקיימת, לקבל משכורת וכד', אינם משוכנעים באופן מלא שמה שיש להם שייך להם בזכות, ואם באמת השיגוהו בזכות עמלם או לא. משמעותו המעשית של הדבר היא שבפועל אזרחים של מדינה סוציאליסטית דוגמת ישראל תמיד יהיו בחזקת גנבים בכוח במקרה הגרוע או – במקרה הטוב – קבצנים. מקרה זה אופייני למצב שבו, בחברה שאיננה חופשית, אין אדם יכול לדעת – גם אם הוא מקבל שכר המספק אותו מבחינה חומרית, אם הכסף שהוא מקבל הוא באמת תמורה שניתנה לו על עמלו ממי שמעריך אותו, חפץ בו וזקוק לו – או שהוצא בכוח מידי אדם שאינו קשור אליו או אל עבודתו בדרך כלשהי.

מבחינה זו פוגעת המדינה הסוציאליסטית ברובד החברתי החיובי שנוצר על ידי הסחר הקניני במדינה חופשית, שבה יודע היוצר על צרכן יצירתו ומקיים עימו קשר של יחסי גומלין ברוח, בנוסף על החומר. בחייו של אדם יצרני מהווה פעולת הקנין על שני היבטיה – של כל הסוחרים המעורבים בהחלפת הערכים – סוג של קשר אשר מאפשר ליצרן ולצרכן כאחד להעשיר זה את זה תוך שידרוג הדדי של איכות היצירה הקנינית. קשר העשרה זה איננו אפשרי במדינה היוצרת ניתוק בין בני האדם על ידי תיווכה הכפייתי.

לסוג זה של הפרדה בין בני אדם יצרניים יש השלכות רוחניות עמוקות שלרוב אינן מוכרות על ידי אנשי החומר המחזיקים בהיות יחסי האדם בחברה מבוססים על ערכי המטריאליזם המרכסיסטי-סוציאליסטי; בשל פעולת המדינה נגד הקניניות על כל היבטיה, מנותקת נפשו של האדם היצרני מהקשר עם המציאות החברתית, שכן זו כוללת את צרכניו, שהם גם מבקריו ולפיכך נקודת הייחוס של חיי היצירה שלו לצרכים של התפתחות עצמית יחידאית. ביכולתו של האדם היצרני להעריך את איכות עבודתו (ואפילו כשמדובר רק במונחים של "תרומה חברתית") טמון המפתח לא רק להתפתחותו כאדם יצרני אלא כאדם שפוי, שכן ההתנתקות מהמציאות הנכפית עליו על ידי חוקי המדינה מהווה ערעור מצבו הנפשי. בשל כך יש לכוון את תשומת הלב החברתית לכך שהפגיעה במעמד זכות הקנין בחברה הוא קודם כל באושרו.

(*) מאמר זה מבוסס על הרצאה שנתתי בערב עיון שנערך בבית הסופר בתל-אביב בשנת 2011 בנושא זה