מיתוס הממשלה ה"אובייקטיבית"
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 757
מיתוס הממשלה ה"אובייקטיבית"
המושג "אובייקטיביות" מובן על ידי חלק גדול מהציבור כעמדה לא מעורבת. בהתאמה להבנה זו של המושג שולט בעולם המערבי מיתוס הממשלה ה"אובייקטיבית"; לדעת הסוציאליסטים, ממשלה זו נמצאת מעל לנטיות הסובייקטיביות המאפיינות את "שחקני הכלכלה" ולפיכך היא מתאימה לניהול הכלכלה. רעיון זה המציג את הממשלה כארגון הרחוק מכל נטייה פרטית, ענין אישי ומה שקרוי בשפה הדתית "נגיעה" משכנע רבים כי בכך הוא נבדל עקרונית מהבעיות שצומחות מתוך ניגודי הענינים האופייניים (לדעת הסוציאליזם-מרכסיזם) לכלכלה החופשית.
בשל העובדה שהכלכלה החופשית נתפסת על ידי שולליה כתחרותית ומלחמתית בטבעה, שבה בני אדם "אוכלים זה את זה" מניחים בני חברתנו כי אין כמו הממשלה ה"אובייקטיבית" - כלומר זו שמרוחקת ממאבקי הכוח הכלכליים - מתאימה לנהל את הכלכלה כשוטר ושופט מטעם הציבור. זו הסיבה לכך שהציבור מניח שאנשי הממשלה, בשל העובדה שהם אינם "מזוהמים" בנטיה סובייקטיבית כלשהי של אינטרס כלכלי, הם המתאימים להחזיק בסמכויות החקיקה והשליטה במדינה.
לפי האמונה הטפלה של הסוציאליזם הריכוזי מבטאת הממשלה ה"אובייקטיבית" את ערכי הרוח הנמצאים "מעל" ומחוץ לחומר, שלשיטת הנוצרים-סוציאליסטים הוא שורש כל רע; ברוח גישה זו מקובל בעולם המערבי שעל איש הממשל להסתפק במינימום קיומי הכרחי ואין זה נאה מבחינה מוסרית שישלח ידו בעשיית ממון. בחוק הנוצרי דוגמת זה שיש במדינת ישראל אין מניחים לנבחר ציבור לעסוק בניהול עסק או חברה כלכלית כי אז יהיה בכך משום ניגוד ענינים.
אלא שבמציאות האובייקטיבית באמת יש כמה עובדות הסותרות מני ובי את כל ההנחות הללו. ביניהן קיימת עובדה יסודית אחת, שהיא בעלת השלכות המציגות את מיתוס הממשלה ה"אובייקטיבית" כשקר, כזב וסתירה הגיונית: שאנשי השלטון, בכירים ומורמים מעם ככל שיהיו, הם בשר ודם. ככל האדם גם הם צריכים לאכול מזון, ללבוש בגדים ולהתגורר בבתים. די בכך כדי להוכיח שאין הם יכולים להיות מחוץ לעולם הכלכלה, וששומה עליהם להיות חלק ממערכת הייצור, הסחר והממון.
אפילו אם היה נכון הדבר שיש משום ערך חיובי בניתוק מעולם החומר ומהמציאות הכלכלית לא היה הדבר בגדר האפשרי שכן צרכי האדם מחייבים אותו להיות קשור למקורות השגת המשאבים והתוצרים שלהם הוא נזקק כדי לחיות. האשלייה שיכול להתקיים פיקוח שאינו מעורב במה שעליו הוא מפקח הוא חלום כוזב שאת שברו ניתן לראות בכל אירוע פוליטי שבו זוכים נבחרי ציבור ל"כיבוד" כדי להנעים את שהותם.
אך מעבר למותרות ולתענוגות החך שמהם נהנים אנשי הממשל בזמני הפנאי שלהם, תובעים הוצאות הממשלה סכומים כה נכבדים למימונם, שאין זה אפשרי כלל שהממשלה לא תהיה גורם בעל משקל גדול בתנועה הכלכלית של המדינה שבה היא שולטת. ויתרה מזו: דווקא מכיוון שממשלה של מדינה כמו ישראל איננה יצרנית ולפיכך אין לה הכנסות כלשהן זולת מסים, היטלים, קנסות וכיו"ב, מהווה הממשלה נטל כבד על כיסו של האזרח העמל – ולרוב היא מייצגת שורה ארוכה ואינסופית של הוצאות המייצגות מעורבות הרחוקה מרחק רב מאידיאל ה"אובייקטיביות" שאליו נושאים את עיניהם האזרחים הנאיביים.
מבחינה הגיונית, גם אם היתה ממשלה מורכבת מאנשים טהורים, המסתפקים במועט, שהם בעלי רצון טוב, שאין בהם שום שאיפה להרוויח או להשיג בצע כסף, היתה המדינה חייבת לספק להם משאבים נכבדים כדי לספק את צרכיהם כל עוד הם עמלים, והדברים היו מסתכמים בסכומים גדולים, שהיו כוללים גם את סיפוק צרכי הקיום של כל מי שמוציא לפועל את תכניות הממשלה. מבחינה עובדתית, לא רק שממשלות האדם היו לרוב רחוקות מלכלול בני אדם שמסתפקים במועט אלא שלעתים מזומנות היו ממשלות האדם ממומנות על ידי נתיני המדינות שהן עומדות בראשם ביד רחבה.
וכפי שמוכיחה ההסטוריה של מדינות ימינו במיוחד בעולם שלנו, אחד מסוגי הממשלה הבזבזניים ביותר הוא זה של מדינה שבה מאמינים בני אדם באידיאל הבלתי מעשי של ממשלה חסרת מעורבות בכלכלה. ממשלה כזו, המורכבת מבני אדם שאינם "חומרניים", המחזיקים באידיאל הריחוק מהמגמות הכלכליות של האזרחים, נידונה לכשלון בתוקף היות אידיאל זה בלתי ישים. במצב שבו מחזיק ממשל בסיסמאות מוצהרות של מוסר אידיאלי אך אינו מסוגל ליישמו הוא יהיה ממילא, במוקדם או במאוחר, ללעג ושנינה בפי האזרח בשל חוסר יכולתו לבצע את הבטחותיו.
המצב היה שונה לגמרי אם היתה ממשלתה של מדינה מציגה את עצמה כארגון ניהולי המתמחה בפיקוח מערכתי תמורת תשלום. גישה זו היתה מנחה את כל היבטי פעולת הממשל, החל מראיית רצונם של האזרחים להתפרנס מפעולותיהם וכלה בהבנה שגם אנשי הממשלה ראויים לשכר על עמלם. סוג כזה של גישה יכול להתפתח רק במקום שבו מבינים כי ראוי שעקרונות הכלכלה והמסחר החופשי יהיו קיימים בחברה כעקרונות נכונים, צודקים ומכובדים.
במצב כזה, שבו היה ניתן כבוד לכל מעשה טוב ונכון המביא תועלת לחברה לא היה הבדל עקרוני בין סנדלר לראש ממשלה. שניהם היו מקבלים משכורת – כל אחד בהתאם ליכולתו המיוחדת – וממשלתה של מדינה שבה חיה חברה מסוג זה לא רק שלא היתה מחזיקה בזכות לפגוע באיש אלא גם שלא היתה "מורמת מעם" ונמצאת מעל ל"אנשים הפשוטים". במצב כזה, אף כי בני האדם היו שונים זה מזה בהכנסתם, הם היו בעמדת שויון אמיתית מבחינה מוסרית.