מקור העושר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 723
מקור העושר
השמאל תופש את הכלכלה ואת מושג הרכוש כמעט תמיד בהקשר חברתי; לפי הסוציאליזם, המבוסס על החמרניות (המטריאליזם), תפישת העוגה הסטטית עומדת ביסוד ההפרש בין המעמדות, מה שגורם לכך שגדילת החלק היחסי של העוגה שבידי צד אחד, גורמת להקטנת חלקו היחסי של מחזיק בחלק אחר שלה; לפי גישה זו עליית העושר פירושה הגדלת העוני. משמעותו של זה, אם נשליך את הדבר לעולם הטבע, היא שבגלל שעץ אחד מגדיל את תנובתו, תנובתו של עץ אחר יורדת.
זהו קשר לא הגיוני ולא לגיטימי כי הוא מניח יחסי סיבה-תוצאה היכן שהם אינם קיימים. שלא לדבר על כך שכל תצפית במציאות תראה שגם עליה בגידולו של מין חי אחד, אפילו אם מדובר בטורף, איננה באה לידי ביטוי בצימצומו של מין חי אחר. יתרה מזו: אם יש קשר סיבתי כלשהו בין עוני לעושר, הוא הפוך ממה שמופיע בתיאוריה הסוציאליסטית, כלומר: כשגדל העושר בחברה, הוא מעשיר את החברה כולה, כי העושר משמעו יותר – ויותר הוא יותר לכולם. לכן, על אף הנחתו של הסציאליזם כי יותר לאחד הוא פחות לשני, עובדת קיומו של שפע בחלק אחד של העולם אומרת שהשפע מועיל לכל מי שנמצא בחלק זה.
רק במצב של גניבה יותר לאחד הוא פחות לשני – ולכן ניתן להבין את הסוציאליסט, שהוא גנב בעקרון המוסרי שעל פיו הוא מתקיים, שרואה את הכלכלה כמלחמה בין גורמים המעוניינים לשלוט בערכים, והמניח שהשאלה המרכזית בכלכלה היא מי לוקח ממי.
לא רק שבהקשר כזה לא מטופלת כלל השאלה איך, מלכתחילה, יש למישהו ערך כלשהו, אם כל מה שיש למישהו הוא מה שנלקח מאחר – אלא שבנוסף לכך הנחת היסוד של גישה זו היא שהדיון הכלכלי הוא חברתי וכך גם העושר. שלא כקפיטליסט, אין הסוציאליסט רואה את היצרן כאדם שמפיק תוצרים מן המציאות גם אם הוא נמצא על אי בודד, אלא כבעל משאבים שמבוססים על יכולתו לקחת מאחרים. לפיכך, בזמן שהראשון רואה את העושר כערך שניתן להפקה באופן יחידאי, השני רואה את העושר כמהות חברתית.
ניתן להבין גישה זו אצל מי שחושב שעושר, כמושג, הוא תוצר של השוואה עם עוני – ומכך ענין פוליטי בהגדרה. אך, למעשה, עושר אינו ענין חברתי בכלל – אדם עשיר הוא מי שיש לו רכוש רב – ולא מדובר רק בהקשר חברתי: גם אדם יחיד החי מחוץ לחברה יכול לצבור רכוש רב. אלא שכפי שאמור לעיל, גישה לא חברתית לעושר כמעט ואיננה נמצאת באידיאולוגיה הכלכלית של השמאל; בספרות הכלכלית השמאלנית, אמצעי הייצור צריכים להיות מוחזקים בידי הציבור, מה שבפועל אומר בידי מי שמייצג את הציבור. עד היום, כל מדינה שנוהלה על ידי רעיונות השמאל, מצאה לנכון להחליט בצורה משלה לגבי הדרך שבה ייבחרו נציגי ציבור אלה, אך בדרך שאפיינית לגישת השמאל, לא היו אלה מעולם היצרנים עצמם, אלא נציגי הפועלים.
כי כשמדובר ביצרנות, רואה המטריאליסט את הפועל כמי שמהווה את מקורו של העושר יותר ממי שיוזם ואחראי על הקמה וניהול של מערכת הייצור. לפי השמאל זה שמאייש את עמדת הפועל בבית החרושת קרוב יותר לעושר מאשר מנהלו. ברוח המרכסיזם אשר קבע את אחד העימותים הקבועים בכלכלה כזה שבין הפועל למעסיקו, מתנהלים החיים הכלכליים של מדינה סוציאליסטית על פי אותו רעיון – והפועל הוא המקבל בה את כתרו של היצרן, כחלק ממערכת השחרור של הפרולטריון.
מקור העושר
השמאל תופש את הכלכלה ואת מושג הרכוש כמעט תמיד בהקשר חברתי; לפי הסוציאליזם, המבוסס על החמרניות (המטריאליזם), תפישת העוגה הסטטית עומדת ביסוד ההפרש בין המעמדות, מה שגורם לכך שגדילת החלק היחסי של העוגה שבידי צד אחד, גורמת להקטנת חלקו היחסי של מחזיק בחלק אחר שלה; לפי גישה זו עליית העושר פירושה הגדלת העוני. משמעותו של זה, אם נשליך את הדבר לעולם הטבע, היא שבגלל שעץ אחד מגדיל את תנובתו, תנובתו של עץ אחר יורדת.
זהו קשר לא הגיוני ולא לגיטימי כי הוא מניח יחסי סיבה-תוצאה היכן שהם אינם קיימים. שלא לדבר על כך שכל תצפית במציאות תראה שגם עליה בגידולו של מין חי אחד, אפילו אם מדובר בטורף, איננה באה לידי ביטוי בצימצומו של מין חי אחר. יתרה מזו: אם יש קשר סיבתי כלשהו בין עוני לעושר, הוא הפוך ממה שמופיע בתיאוריה הסוציאליסטית, כלומר: כשגדל העושר בחברה, הוא מעשיר את החברה כולה, כי העושר משמעו יותר – ויותר הוא יותר לכולם. לכן, על אף הנחתו של הסציאליזם כי יותר לאחד הוא פחות לשני, עובדת קיומו של שפע בחלק אחד של העולם אומרת שהשפע מועיל לכל מי שנמצא בחלק זה.
רק במצב של גניבה יותר לאחד הוא פחות לשני – ולכן ניתן להבין את הסוציאליסט, שהוא גנב בעקרון המוסרי שעל פיו הוא מתקיים, שרואה את הכלכלה כמלחמה בין גורמים המעוניינים לשלוט בערכים, והמניח שהשאלה המרכזית בכלכלה היא מי לוקח ממי.
לא רק שבהקשר כזה לא מטופלת כלל השאלה איך, מלכתחילה, יש למישהו ערך כלשהו, אם כל מה שיש למישהו הוא מה שנלקח מאחר – אלא שבנוסף לכך הנחת היסוד של גישה זו היא שהדיון הכלכלי הוא חברתי וכך גם העושר. שלא כקפיטליסט, אין הסוציאליסט רואה את היצרן כאדם שמפיק תוצרים מן המציאות גם אם הוא נמצא על אי בודד, אלא כבעל משאבים שמבוססים על יכולתו לקחת מאחרים. לפיכך, בזמן שהראשון רואה את העושר כערך שניתן להפקה באופן יחידאי, השני רואה את העושר כמהות חברתית.
ניתן להבין גישה זו אצל מי שחושב שעושר, כמושג, הוא תוצר של השוואה עם עוני – ומכך ענין פוליטי בהגדרה. אך, למעשה, עושר אינו ענין חברתי בכלל – אדם עשיר הוא מי שיש לו רכוש רב – ולא מדובר רק בהקשר חברתי: גם אדם יחיד החי מחוץ לחברה יכול לצבור רכוש רב. אלא שכפי שאמור לעיל, גישה לא חברתית לעושר כמעט ואיננה נמצאת באידיאולוגיה הכלכלית של השמאל; בספרות הכלכלית השמאלנית, אמצעי הייצור צריכים להיות מוחזקים בידי הציבור, מה שבפועל אומר בידי מי שמייצג את הציבור. עד היום, כל מדינה שנוהלה על ידי רעיונות השמאל, מצאה לנכון להחליט בצורה משלה לגבי הדרך שבה ייבחרו נציגי ציבור אלה, אך בדרך שאפיינית לגישת השמאל, לא היו אלה מעולם היצרנים עצמם, אלא נציגי הפועלים.
כי כשמדובר ביצרנות, רואה המטריאליסט את הפועל כמי שמהווה את מקורו של העושר יותר ממי שיוזם ואחראי על הקמה וניהול של מערכת הייצור. לפי השמאל זה שמאייש את עמדת הפועל בבית החרושת קרוב יותר לעושר מאשר מנהלו. ברוח המרכסיזם אשר קבע את אחד העימותים הקבועים בכלכלה כזה שבין הפועל למעסיקו, מתנהלים החיים הכלכליים של מדינה סוציאליסטית על פי אותו רעיון – והפועל הוא המקבל בה את כתרו של היצרן, כחלק ממערכת השחרור של הפרולטריון.