כלכלה ופוליטיקה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 971
כלכלה ופוליטיקה
במובן מסוים הבעיות בתחום הכלכלה הן אשר יצרו חלק מהבעיות הפוליטיות; יש בכך כדי להשיב על שאלות כמו: מדוע, מלכתחילה, מדינות ערב לטשו עיניים אל מדינת ישראל? מה מצא חן בעיניהם? מדוע גירשה ספרד את היהודים? מדוע השמידו אותם הנאצים בקדחנות כזו?
מאחורי כל התיאוריות האנטישמיות של "שונאים אותנו" ללא סיבה או טעם ברורים, מאחורי ההתלהטויות ההמוניות של פורעים ואספסוף אשר מניע את עצמו רק לאחר שמישהו מניע אותו לפני כן, ורק אחרי שמכוונים אותו, יש לשאול מה, למעשה, השיגו בכך?
התשובה: עושר חמרי.
ביזה, שוד וכו' - מימון של מטרות ומאוויים בכל תחום אפשרי על ידי לקיחת משאבים, קילוף שמנת ועוד – הם התשובה לשאלות רבות. זה שצובר עושר חמרי ויכולת כלכלית נהיה מוקד לבוזזים ואז כל תירוץ נוסף, דתי או פילוסופי, יהיה בגדר לבושו של השודד.
זה לא שטיעונים לא-חומרניים אינם מהווים מניע או דחיפה לרבות מפעולות הרדיפה שנעשו בהסטוריה, אלא שההיבט הכלכלי משלים, במקרים רבים, כל טיעון אחר ברמה המעשית. כך, למשל, יש לראות את העובדה שלצד השמדת יהדות אירופה יש לזכור כי היבט חשוב של פעולה זו הייתה השתלטות על רכוש היהודים, אם על ידי המנהיגים הפוליטיים אשר השתמשו במשאבי היהודים למימוש מטרותיהם המדיניות – ואם על ידי שכניהם של היהודים אשר ציפו להזדמנות לתפוש את רכושם ולנכסו לעצמם.
"כופר דני" של קיפלינג מבטא היטב את העיקרון שאסור לאדם לחיות לפיו, של אי איזון בין יכולת כלכלית לעוצמה של הגנה עצמית. אדם עשיר צריך להיות גם לוחם – אך , כך או כך, העשירים של היום נמצאים תחת עינו של השודד.
הבעיה שהיא, אולי, המובהקת ביותר בזמננו, היא איך ניתן להפריד בין השודד, התובע מה שאינו שלו – לעני המדוכא, המעוניין בהשבת מה שגזלו ממנו. החמור מכל הוא שבשל אידיאולוגיות הרסניות סובר לעתים הראשון שהוא מחזיק בזכותו של האחרון.
הבעיה שיצרה את האינתיפאדה הייתה אותה בעיה שיצרה את המרד המכסיקני: נתינת יד, עזרה וסיוע, אם בצורה ישירה ואם על ידי העלמת עין, ממעשי חמס ועוול שמבוצעים על ידי שותפינו, כמו שקורה היום בסין, למשל. כל אלה הם ממאפייניה של מדיניות פחדנית ומסוכנת אשר תביא עלינו ועל כל כוח ישר בעולם, אם ינהג במדיניות הזו, שואה.
רגש הנחיתות של הפלשתינאי הוא המקור, הוא החומר שממנו לשים את עיסת המרד. זה היה נכון בכל התקופות ובכל הזמנים וזה לא נשתנה. היכן שיש מקופחים, יש תסיסה המחכה למרד, יש הצטברות שכבת רעל המחפשת היכן להשתחרר, יש אנרגיית פעולה אשר אם היא איננה מקבלת אפשרות לבנות, היא תכוון להרס.
האדם הוא בעל חיים פעיל המחפש ליצור, לבנות, לפעול. ניתן בקלות להפכו להורס מתוך הטענה של הריסה לשם בנייה חדשה. זהו הרעיון של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". זהו סיפורם של כל המהפכות העקובות מדם בהסטוריה החדשה ובעיקר של המהפכה המובהקת, המבוססת על כלכלה והמכוונת לצדק כלכלי, הקומוניסטית, הקרובה אלינו קירבה של ראיית עין.
כמלחמתה המתמדת של מהפכה זו, אשר הקימה, למעשה, את המלחמה העולמית השקטה בת חמישים השנה בין שני עבריו של מסך הברזל, כל המלחמות מתרצות את עצמן בחוסר ברירה וברצון לבנות על החורבות של העולם הישן, הלא צודק, עולם חדש, צודק.
ההמנון הסוציאליסטי, שאומר כך בפירוש. הוא המחשה של החזון הנורא של ג'ורג' אורוויל על המדינה השיתופית, אשר חייבת להיות במצב מלחמה בכדי להצדיק ליקויים כלכליים. זוהי רוסיה הקומוניסטית, אשר אף ברגעי פרפוריה האחרונים עדיין נלחמה בפשיזם ואשר אזרחיה הזקנים מתהדרים עד היום במדליות מקרבות לנינגרד בזמן שבארה"ב כבר שכחו מזמן את מה שקרה בשנות ה40. אלה שני הקצוות הקיצוניים של הזכירה המחייבת מחד ושל השכחון האיום מאידך, אשר ביניהם נטרפת ספינת עולמנו עד היום, בגרסאות השונות של אירועים פוליטיים מקומיים.