שירות צבאי יהודי

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 706

 

שירות צבאי יהודי

על בטחון ואמונה בישראל

במדינה הדמוקרטית, לפחות כפי שהיא מקובלת בעולם הנאור של ימינו, אין אפשרות חוקית לכפות אדם לפעול בניגוד לאמונתו הדתית. אי כפיה זו נתפשת בעולם החופשי כפגיעה באחת מזכויות האדם היסודיות. לפחות מבחינה זו, אומרת העובדה שחלק מהציבור הישראלי סובר שאי שירותם הצבאי של דתיים מהווה השתמטות מחובה מוסרית, פיגור תרבותי. מעניין שהשקפה זו היא לרוב נחלתם של אנשים התומכים במוצהר בזכויות האדם של מיעוטים כמו ערבים או אף של אויבי המדינה. על רקע זה, מהווה סירובם להכיר בהשקפת העולם הדתית כבעמדה רעיונית לגיטימית לפחות כשלהם, גם משום סתירה ברורה לתפישתם המוצהרת לגבי זכותו של כל אדם לעמדה רעיונית.

ברוח זו רואים אזרחים ישראלים רבים את עצם הרעיון של "תורתו אומנותו", המגדיר את הפעולה שבאמצעותה מהווה תלמיד הישיבה שותף למאמץ הכולל לקיום העם היהודי, כרעיון לא צודק ולא מציאותי. יתרה מזו, הם תופסים את הפטור משירות צבאי שממנו נהנים תלמידי הישיבות בישראל כחלק מהתחמקות האדם הדתי מנשיאה בעול המכביד על כתפי הציבור החילוני (שלא לדבר על החיזוק שיש לגישה זו מן העובדה שתלמידי ישיבות מקבלים משאבי ציבור).

אל מול גישה זו, המאפיינת את החילוני המתנגד לדת, שונה לגמרי היא גישתם של שומרי המצוות בישראל; אלה מאמינים שבטחונו של עם ישראל תלוי בידי מחזיקי התלמוד לא פחות – ואולי אף יותר – מבידי המחזיקים בנשק. באמונה זו, הרואה את הבורא, המבטא את המימד הרוחני של העולם, כאחראי הבלעדי לקביעת המתרחש בו, נלחמת האמונה החילונית, אשר איננה מכירה בקיומו של הבורא. אך על אף היות שתי האמונות ניצבות זו מול זו על אותו מישור של התנצחות עקרונית, אין המאמין החילוני מעניק לאמונת המאמין בבורא לגיטימציה של ממש.

בשל נסיבות הכרוכות בתהליך החינוכי שאותו הפעילו ממשלות ישראל מאז קום המדינה על אזרחי ישראל החילוניים, לוקים רבים מהם בבורות לגבי ערכי הדת היהודית. לא רבים יודעים על כך, אך למעשה יש התאמה רבה בין אמונת שומרי המצוות לתפישה החילונית-ליברלית התומכת בזכויות האדם. שתיהן שותפות בשאיפה להימנע מכפייתו של אדם לפעול בניגוד לאמונתו. אך הידיעה על שותפות זו רחוקה מן המאמין בחומר.

האמונה החומרנית היא תפישת העולם המקובלת בקרב רוב אומות העולם. חלק גדול מן החילוניים – ובמיוחד מתנגדי הדת שביניהם – מחזיקים בה. באמונה זו, שלפיה החומר הוא הקובע את המתרחש בעולם, מחזיקה גם הנהגת ישראל ולפיכך גם כל צורת ניהול המלחמות של מדינת ישראל כפופה לה. צה"ל פועל בתחומים רבים על יסוד הנחות יסוד חומרניות, המעניקות חשיבות לערכים חומריים על פני ערכים רוחניים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד באמונה שמה שקובע את הנצחון בשדה הקרב הוא עליונות חומרית, כמו מספר החיילים הגדול יותר או הטכנולוגיה המתקדמת ביותר – ולא ערכים רוחניים, כמו המצב המוסרי של הלוחמים או של העם. בפועל, התפישה החומרנית מהווה את ההתנגדות הקשה ביותר לגישת האמונה היהודית, ותוך כדי שהיא מושתתת על הרעיון של עליונות כוחנית היא מתחזקת ביותר ככל שמתקדמים התשתית והרמה הטכנולוגיים של צה"ל.

נושא נוסף ועקרוני שגישת החומר מחזיקה בו היא הכחשה של קשר בין יכולתו של החייל לאמונתו הדתית או לאמונתו בצדקתה המוסרית של דרכו. אך במיוחד כשמדובר בהסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, מתנגש הדבר עם מאגר עדויות עצום הנוגד את גישת העליונות החומרית במלחמה בכלל ובשדה הקרב בפרט; עובדות אלה נוגעות קודם כל למצב נצחונם של המעטים על הרבים, המאפיין את יחסיה הפוליטיים של מדינת ישראל מול העולם הערבי, המתבטא בעובדת הנחיתות המספרית היחסית של עם ישראל הקטן לעומת מספר אויביו העצום. נוספות לכך עובדות רבות הנוגעות למצבים שבהם צבא האויב מגלה נחיתות במלחמות ובקרבות שהוא עורך נגד מדינת ישראל מאז קומה. בהקשר זה, רבים הם מצבי הנצחון במלחמות ובקרבות ישראל המתועדים ומונצחים על ידי אותות כבוד על גילויים של "מנהיגות", "אומץ-לב" ו"הקרבה עצמית" המוענקים ללוחמים רבים אשר הצטיינו בקרב, מבלי להתייחס לעובדה שלמעשה הצטיינות זו איננה ענין חומרי (כלומר גופני או פיזי) אלא רוחני.

בעם ישראל העימות בין אמונות הדתיים לחילוניים הוא בעל משמעות מיוחדת ועתידו יקבע את מצב האומה בעתיד. מנקודת מבט דתית, האמונה בחומר היא אמונה טפלה שביישומה לניהול עניני מלחמה היא מביאה לאסונות גדולים. גם בפועל, המלחמה הראשונה שמנהלת מדינת ישראל באמצעות צה"ל איננה נגד אויבי העם מחוץ, אלא נגד התפישה הדתית היהודית. בהקשר זה, האמונה היהודית היא הדבר הראשון שעליו קוראת התפישה החומרנית תגר, וכדי לקדם את עמדתה היא מנסה לאמץ אל השירות בצבא יהודים מאמינים ולהקנות להם את ערכיה. היא עושה זאת קודם כל בעצם צירופם לצבא המבוסס על ערכים חומרניים ואחר כך באמצעות הבאתם לפגיעה בדת על ידי שיסויים באזרחי המדינה הלוחמים והמתיישבים.

בכל אלה מבצעת מדינת ישראל, למעשה, פעולה שבה בני אדם דתיים נתבעים לפעול בניגוד לאמונתם, הן כלובשי מדים והן כאזרחים המאמינים הנפגעים על ידם. מבחינה זו מהווה השירות הצבאי, עבור המאמין הדתי, שילוב בין מה שהכרחי (המלחמה באויב) למה שהוא בספק (ציות להוראות ההנהגה), כלומר עסקת חבילה המכילה, בכוח, סתירה פנימית. למותר לציין כי מצב זה הוא המחשה של אי התאמה בין אמונת ההנהגה החילונית לאמונה הדתית.

אך הפגיעה באמונה היהודית איננה "מצטמצמת" למסגרת צה"ל אלא קיימת במכלול הניהול של המדינה, אשר ניהול בטחון ישראל הוא חלק ממנו. מבחינה זו יש להנהגת מדינת ישראל קופה גדולה של שרצים הן מבחינה יהודית והן מבחינה מוסרית אובייקטיבית. מכיוון שכל אלה, שהם תוצר של שיקולים לא מוסריים שנעשו על ידי ממשלות ישראל, נעשים באמצעות משאבי אזרחי ישראל. מבחינה זו, משמעות הדבר ניצול פושע של אזרחים נגד בחירתם, הבנתם ואמונתם על ידי האמצעים השייכים להם עצמם.

מחוץ לכך שדבר זה מנוגד, בהכרח, לאמונה היהודית, זו אינה רואה בפגיעה הישירה באזרחי המדינה המאמינים את הבעיה היחידה בהקשר זה, אלא בסכנה הנגרמת לכל עם ישראל (ואזרחי המדינה בכלל זה) מכך שמצבה המוסרי של המדינה אינו תקין. מנקודת המבט של האמונה היהודית יש לפעולות לא מוסריות של הנהגה טועה משום סכנה מוחשית לבטחונו של עם ישראל כולו. סכנה זו אינה באה לידי ביטוי רק במתחולל בשדה הקרב אלא במצב הפוליטי שבו נתונים העם והמדינה גם יחד.

בזמן שהקשר תפישת הבטחון של הישראלי החילוני מתייחס למרחב הישראלי, תפישת הבטחון של האמונה היהודית מקיפה את העולם כולו; נקודת המבט של האמונה היהודית רואה קשר הכרחי בין רמתה המוסרית של הנהגת העם לבין בטחונם של בני הקהילות היהודיות בעולם, של מעמדה של מדינת ישראל, של המלחמות ופעולות האיבה הנערכות נגדה ושל תוצאותיהם של כל קרב, פיגוע חבלה או רצח המבוצע נגד אזרחיה. לאור השקפה זו יש להחלטותיה הבלתי מוסריות של מדינת ישראל (המהווה היום חלק מהנהגת העם) משקל משמעותי על כף החובה המסכנת כל אדם מישראל – וכך, למעשה, מערערת הנהגת המדינה את בטחונו של כל חייל שהיא שולחת לקרב.

הסכנה המציאותית שבאי מוסריות ברורה גם לעיני בני אדם שאינם שומרי מצוות, כי יכולים הם לראות איך היא מתבטאת בערכים רוחניים רבים, כמו מצב הרוח הכללי של העם, כושר עמידתו בלחצים פסיכולוגיים ואמונתו בצדקת דרכו. במונחים המשלבים את האמונה היהודית עם החזקה בערכי זכויות האדם, ביצעו ממשלות ישראל פשעים רבים אשר דלדלו את כוח העמידה הישראלי והיהודי גם יחד; לכף החובה של מדינת ישראל בדור האחרון נזקפים, בין היתר:

א. סיכונם והפקרתם של אזרחיה וחייליה אל מול האויב משיקולים זרים; לצורך התחשבות בערכים דמיוניים וחסרי יסוד כמו "זכויות חפים מפשע" בצד האויב נפגעו זכויות ההגנה העצמית של חיילי צה"ל על עצמם ועל אזרחי ישראל. בנוסף לכך, בשם ערכים משוללי צדק כמו "מידתיות" הוגבל כוח התגובה הצה"לי ובשם התחשבות ב"מצב הפוליטי הכולל" הוגבלה יכולת הפעולה של המדינה נגד אויביה בהסכמת ההנהגה, אשר הפקירה את אזרחי גבולותיה.

ב. סיועה של מדינת ישראל למשטרים לא מוסריים באמצעות תמיכה כלכלית, פוליטית וצבאית. הבולט שבכל אלה הוא תמיכתה של ההנהגה הישראלית בהקמת מדינת עריצות אכזרית על גבולותיה, על יסוד ההנחה שזו, בשל העובדה שאיננה מחוייבת לכיבוד זכויות אדם ואזרח, "תטפל" בנתיניה ביד קשה ובכך תפטור את ישראל מעונשם. לאלה יש להוסיף את המסחר הפעיל שבאמצעותו מספקת מדינת ישראל תמיכה צבאית וטכנולוגית למשטרים לא מוסריים והופכת, בכך, את אזרחיה שלה למשתפי פעולה עם מדיניות לא מוסרית.

ג. הפקעה והרס של קנין אזרחי המדינה על ידי זרועות הבטחון שלה, מתוך פגיעה ברורה בזכויות האדם של אזרחיה ובכלל זה זכות הקנין האנושית היסודית לבית ונחלה. דבר זה התבצע בהסכמים כמו מסירת חצי האי סיני אשר הביאו, בין היתר, למחיקת עיר שלמה, בהרס היאחזויות והתנחלויות ברחבי השומרון, בעקירת חבל גוש קטיף ומסירתו לידי האויב.

בכל אלה ובפעולות רבות נוספות ביצע משטר מדינת ישראל התרחקות רבתי מערכי היהדות. למותר להוסיף, בהקשר זה, כי ויתור על חלקים מארץ ישראל מנוגדת לערכיה של היהדות וכי מסירתם של חבלי ארץ ובכלל זה אתרים מאוכלסים לאויב מנוגדת לשכל הישר. על רקע זה קשה שלא לשאול באיזו מידה ניתן לקרוא לשירות הצבאי הצה"לי "יהודי" (אם בכלל) ואף כי מוסכם שמלחמה להגנה עצמית היא דבר מוצדק, לא ברור כלל באיזו מידה נבעו הבעיות הבטחוניות שבהן מסובכת ישראל היום ממחדל מוסרי של הנהגתה. בהקשר זה ברור, למשל, שיש לראות את ההתקפות בדרום ישראל כפועל יוצא של מחדל עקירת גוש קטיף, את שורשי המלחמה בצפון בבריחת ישראל מלבנון ואת כל החיכוך בחברון כתוצאה של ויתור מדינת ישראל במקום.

מנקודת מבט אמונית אין בידינו את מלוא התמונה המציאותית ולכן נמנע מאיתנו להעריך נכונה באיזו מידה מהווים פשעי המדינה גורם מכריע בבטחון האומה כולה. הדבר קשה במיוחד אל מול העובדה שהמעשים המוסריים ביותר התורמים לבטחון ישראל נעשים על ידי גיבורי ישראל, שחלקם לובשים את מדי צה"ל וחלקם מסתופפים באהלה של תורה. בישראל, בכל מקרה, נראה שמי ששואף לתמוך בשירות צבאי יהודי או להיות חלק ממנו מחויב בהערכת מצבו האישי הקיומי בצורה שלא תתעלם מהצד המוסרי של הפעולות שבהן הוא אמור להשתתף. כי היהודי, בכל מידה שבה הוא שומר מצוות, אינו פועל באופן המנוגד למוסר.

נתונים נוספים