ענין של אחריות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 707
ענין של אחריות
חסרי היכולת והפתרון היהודי
בעולם של היום שלטת הגישה ששומה על החברה האנושית לטפל באלה מבניה שלא שפר גורלם והם אינם מסוגלים לקיים את עצמם. כאזרחיה של מדינת רווחה, המהווה חלק מהעולם המערבי, מוצא עצמו כל אחד מאיתנו אחראי לדאוג לגורלם של חסרי היכולת שבינינו.
חסרי היכולת מייצגים בעיה שצצה בכל פעם שמנסים בני אדם לבנות חברה צודקת. ונשאלת השאלה החשובה: האם צודקת החברה המטילה על אזרחיה לממן מכיסם את קיומו של אזרח אחר? או, במלים אחרות, מה בני האדם חייבים זה לזה, אם בכלל?
נראה שמוסכמה חברתית כללית הקיימת בחברת זמננו מחייבת אותנו לתמוך בכל מי שאינו מסוגל לקיים את עצמו. אך עם כל הרצון הטוב, בעייתי הדבר כלפי בני אדם רבים, המתקשים לצלוח את ים החיים גם מבלי לשאת על גבם את משאם של מוכי הגורל; לכן, אף כי הטיפול בבני אדם בעלי יכולת נמוכה נראה כתנאי לקיומה של חברה אנושית – נראה כי הוא מטיל משא קשה ביותר על בני החברה, הנאלצים לתמוך בהם. הדבר מעורר בעיה מוסרית יסודית, כי נראה שפתרון בעיית קיומם של חסרי היכולת מייצגת אי צדק מובנה.
הדבר נכון במיוחד כאשר אין חולקים כל בני החברה תחושת אחריות כוללנית, והמחוייבות החברתית לסיוע לרובד עצום של נזקקים, חלשים ופגועים, אשר בהם נדרשים משלמי המסים לתמוך במסגרת ערבות הדדית אינה מקובלת על כולם.
אם ערבות מוצהרת זו איננה נחלת הכלל, ובמקרה המיוחד של ישראל היא מבוססת, בחלקה, על תחושת אחדות קדומה של המאמינים שבעם, הקיימת כבר במסורת הדתית, עלולה לגרום גם לעוינות ואיבה פנימית בשדרות החברה; הדבר מסוכן במיוחד אם וכאשר נראה שבניה היצרנים של החברה נדרשים לתמוך בבני אדם שהגיעו למצב אנושי ירוד בשל בחירתם שלהם או בשל התנערותם מאחריות הדאגה לגורלם.
היום מחריפה הבעיה למימדים כלל-עולמיים, כאשר אומות חלשות ביחס תובעות מאומות עשירות יותר לקיים אותן באמצעות משאביהם של אזרחיהם – ובמיוחד חמור הדבר כאשר לא מדובר בבקשות המוצגות כפניה לרגשות הרחמים והחמלה אלא כתביעות שאי מילויין יביא בעקבותיו אלימות.
יש דמיון לא מקרי בין צורת ההצדקה של העמים התובעים מעמים אחרים שיתמכו בקיומם לבין בני אדם התובעים מבני אדם אחרים שישאו בקיומם. בשני המקרים, אם נעשית התביעה בסיוע איום בנשק, היא איננה צודקת ואין הבדל עקרוני בינה לבין תביעתט של שודד, המאיים לפגוע בחייו של בעל רכוש אם זה לא ימסור לידיו את רכושו. בהקשר כזה, עשוי השודד להציג את עצמו כחסר יכולת וככזה כנזקק לסיוע, אך ברור שמקרים כגון אלה אינם צודקים ואסור לראותם כחלק ממערכת יחסים בריאה בין בני אדם.
אך מה אם לא מדובר ביחסי שודד-נשדד? מה אם לא מדובר אף בבני אדם שהגיעו למצב ירוד בשל אשמתם שלהם, בגלל מחדל מוסרי שלהם, כאשר בחרו שלא לפעול והביאו את עצמם למצב שבו עליהם להיעזר בבני אדם אחרים כדי להתקיים? במלים אחרות: מה אם מדובר באמת בחסרי יכולת שהם נפגעי גורל?
בכל מקרה, מוטל עלינו לבצע צדק. התשובה העקרונית לסוגיה זו הוא שכמו בכל בעיה שבה נתקלים בני אדם, שומה עליהם לספק לבעיה זו פתרון צודק. צדק הוא
התשובה לכך מתחילה בציון העובדה שבניה החלשים של האנושות אינם מופיעים יש מאין אל המציאות, כברק ביום בהיר; חסרי היכולת אינם חייזרים, אשר הגיחו ממקום רחוק וזר אלא בני אדם, שקיומם הוא תוצאה של סיבות, אירועים ותנאים שבירורם הפרטי הוא שמבסס את הצדק שבטיפול בהם.
בהקשר נושא זה, המקרה של העם היהודי הוא מיוחד במינו: הוא מייצג לא רק גישה ייחודית, אלא, למעשה, את הפתרון החברתי המלא לבעיה, אשר נוסח כבר בעת הקמתו; העם היהודי הוקם כיחידה חברתית הכוללת בחוקתה, כלומר בהסכם היסודי שלה, את הדרכים שבאמצעותם אמור העם לטפל בנחשליו ובחסרי היכולת שבתוכו.