מתן תורה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 728
מתן תורה
אמונה כהוכחה
בפרשת "יתרו", שבה מסופר על מתן התורה, עולות באופן בלתי נמנע השאלות: האם ניתן הדבר בימינו להוכחה? איך, בכלל, ניתן לוודא קיומו של אירוע הסטורי כזה? האם מדובר בתורת אמת?
כמובן שאין אלה נשאלות על ידי היהודי המאמין, אשר חונך מיום הולדתו לראות את מתן התורה לעם ישראל כעובדה בעלת תוקף כקיומו של העולם והאל שבראו. אך בימינו מוצא את עצמו אדם זה בחברת לא מאמינים, הדורשים, כדי להכיר בקיומן של מה שנראה לו כיסוד עולמו, הוכחות.
האמונה באירוע מתן תורה, שהוא האירוע המכונן של עם ישראל, שבו נמסרת לעם, באמצעות משה רבנו, התורה במדבר, היא, אולי, יסוד היסודות של האמונה היהודית. אך מכיוון שמדובר באירוע חד-פעמי, אשר כמוהו לא נראה מאז ומעולם בהסטוריה האנושית, יש המערערים על עצם קיומו העובדתי בטענה שלא ניתן להוכיחו. בירורו של נושא זה הוא חיוני עד כדי כך שהוא חורג משאלת האירוע המסוים שבו מדובר ויש לו השלכות לגבי כל מעמד האמונה – ולא רק בישראל.
מנקודת מבט פילוסופית, הבעייתיות היסודית שקיימת באמונה במתן תורה נמצאת קודם כל בעצם היות הדבר בגדר אמונה. במובן זה, יעשה בשכל בעל התבונה אם ישאל האם אין בעובדה זו משום ניגוד לשכל האנושי – או, במלים אחרות: האם אין בהחזקת רעיון או מחשבה שאינם מבוססים על הוכחה משום ניגוד להגיון האנושי ולשכל הישר ולפיכך גם מה שהוא מן הנמנע מבחינה מציאותית?
קודם כל כדאי לציין שאין זה נכון שלמתן התורה אין הוכחות. קודם כל וחשוב מכל להכיר בכך שהוכחה ועדות מוחלטת למתן התורה נמצאים בעצם קיומה של התורה. לא מקרי הקשר בין מושג ההוכחה לנוכחות: העובדה של המוצא הלשוני המשותף מעידה על תוכן מושגי משותף, שהוא הכרה בכך שקיומו של דבר מוכח, קודם כל, מעצם נוכחותו במציאות, המהווה, במלה אחרת, גם עדות לו.
ומה לגבי תוכן התורה? במקרה של תורת ישראל, שאותה רואה היהדות כתורת אמת, ברור שאין זה מעשי להוכיח את אמיתותה באמצעות בדיקה שתוכיח שאין שקר בפרטים הכלולים בה. כנקודת מוצא די אם לא נוכל למצוא בה סתירה עובדתית. אך כבדיקה רצינית יותר של אמיתות תכניה טוב נעשה אם נבחן את מעשיותה במונחים הסטוריוסופיים אובייקטיביים, כלומר: נסקור את תוצאות הפעולות שנעשו לאורה הן מנקודת המבט של ההסטוריה והן מנקודת המבט של הפילוסופיה.
מבחינה הסטורית, יצרו תכניה של התורה את העם היהודי והנחו אותו להיות בריא בגופו, מפותח ברוחו ומאושר בנפשו. בניו של עם זה הצליחו, על ידי שימוש בכללים שניתנו על ידי התורה, לנהל מדינה, להתעמת בהצלחה עם אויבים רבים וגם להילחם על דרורו הלאומי נגד הכובשים הגדולים ביותר שידעה האנושות. לאורך כל הזמן הזה המשיך העם היהודי לפעול לפי הכתוב בתורה וגם כאשר נכשל במלחמתו, איבד את ארצו והוגלה לארצות ניכר הצליח לא רק לשמור על צביונו הלאומי ועל תורתו אלא גם על הערכים האופייניים לו ולהפיצם בעולם כולו כגורמים שקידמו את האנושות כולה. עד היום מייצג העם היהודי יכולות מיוחדות של פעולה, חשיבה והמצאה המעשירות את העולם, אשר אינן ניתנות לניתוק מעובדת היות כל יסודות ידיעת העולם שלו וחוקיו כלולים בתורה.
מבחינה פילוסופית, הוכיחו תכניה של התורה את עצמם כתואמי מציאות לאורך הדורות. מעבר לכך ששום סתירה הגיונית לא נמצאה בהם, שימש ידע התורה, שחלק ממנו התבטא במצוות הכלולות בה, כיסוד מציאותי יציב לבנייתם המעשית של החיים הישראליים. הפעולה לפי כללי המצוות שבתורה הוכיחה את עצמה ככזו שמעודדת, מחזקת ומעוררת את השראת העם. בהקשר זה, היה הציות לנתבע מן האדם היהודי על ידי תורת ישראל, בכל תחומי החיים - הגופניים והרוחניים, היחידאיים והקבוצתיים כאחד – לכלי שבאמצעותו שמר הלאום היהודי על קיומו בתנאים משתנים כמהות אנושית בריאה, יצרנית ותורמת לעצמה ולכלל האנושות. מנקודת מבט זו ברור גם שיש קשר בין האמיתות העובדתיות הקיימות בתורה לבין תכונות הרוח – השכל והנפש – שגיבש האדם היהודי לאורך הדורות.
בכל הבחינות הללו הוכיחו תכניה של תורת ישראל שמדובר במסמך שמחזיק, כשם שניתן לו, באמת. כפי שהוכח באופן מציאותי, פעלו מצוותיה כהוראות חיים מעשיות שהובילו את העם היהודי להישגים אובייקטיביים גבוהים בתחומים שונים והוכיחו עצמן כמוצלחות לצורך שימוש גם כאשר טעמיהן נסתרים. באין להן הסבר, תבוסס פעולה לפי טעמיהן הנסתרים של המצוות על אמונה. אלא שאמונה זו, באם תסתמך על דרך מחשבה הגיונית ועל הנחיית השכל, תהיה תבונית.
כך, תהיה האמונה התבונית בתורה הבסיס הנכון ביותר לפעולת האדם היהודי. אמונה מסוג זה תהיה שקולה למידת ההוכחה שלה נדרש כל אדם כדי לדעת באם לפעול לפי ידע שנמסר לו. לצורך בירור ענין זה כדאי להיתלות באילן הגבוה של תשובה שנתן הרבי מלובביץ' לשאלה שהוגשה לו לגבי הוכחתם של דברים שאין האדם יודע בעצמו. הרב הסב את תשומת לבו של השואל לעובדה שגם בחיי היום-יום של הלא-מאמין מחוייב הוא להאמין ולפיכך גם חייו של האדם הלא דתי מבוססים על אמונה.
זה מתבטא בכך שברוב צמתי חייו, שבהם הוא נדרש לפעול על יסוד ידע שאין בידו, נותן האדם אמון מלא בבני אדם אחרים. לדוגמה, אין אדם שקונה כרטיס לאוטובוס או רכבת הולך לבדוק קודם איך הרכבת זזה ממקומה. גם כשהוא צריך ניתוח – מה שיש בו סכנת חיים - הוא יסמוך על המנתח. לפי מה? אולי לפי דעותיהם של מטופלים שלו. וכך, למעשה, הוא הדבר גם לגבי עובדות הסטוריות; האם יילך אדם לבדוק בעצמו מה קרה לפני שנים רבות? ואם ירצה לעשות זאת – האם לא יתבסס הדבר, שוב, על מתן אמון בבני אדם אחרים – על עדויות שנכתבו, נאמרו, נזכרו במסמכים מעשה ידי אדם?
מה, מנקודת מבט הגותית, ניתן לומר על התורה כעל מסמך אמיתי ועל העובדה שניתן כעל אירוע שהתקיים באמת? קודם כל שכפי שקיומו של המסמך הוא עדות ליצירתו, החזקתו בידינו היא עדות לקבלתו על ידי אבותינו. בהקשר זה, הספקנות לגבי קיומו של אירוע מתן התורה, במיוחד על רקע עובדת קיומה של התורה, מצטמצם לכדי פקפוק רק בעדות המתייחסת לפרטי הדרך שבה הועבר מסמך זה לידי העם היהודי. בכל מקרה, על רקע הערך הרב שקיים בתורה מבחינה מעשית, אשר הוכח לעיל בקורותיו ובהישגיו של העם היהודי - ברור שיהיה ערכו אשר יהיה, מדובר באמת גדולה.
את עובדת היותן של חלק גדול ממצוות התורה בלתי מוסברות מחד אך גם בלתי נסתרות מאידך ניתן לראות כעדות מחזקת לאפשרות הברורה שנוצרה על ידי ישות של חוכמה גאונית, שהחזיקה בידע המקיף אודות המציאות והעולם, הגלום בתורה. מנקודת מבט המשלבת אמוניות ומעשיות, העובדה שאיננו יכולים לראות בעינינו את החוכמה הזו היא משנית וטכנית ביחס לתרומתה המעשית; ואין זה משנה לנו איך בחרה מהות זו, תהיה אשר תהיה, שאיפשרה לנו, כיהודים, חיים טובים, בריאים ומאושרים, למסור את השראתה למשה רבנו כדי שיביא אותה לעם ישראל.