יהדות וחופש

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1555

 

יהדות וחופש

אחד הנושאים שבהם בא לידי ביטוי באופן מובהק טבעה האוניברסלי של היהדות הוא החופש. נושא זה מהווה ערך כלל-עולמי חשוב ביותר אשר מחוץ ליהודים מאמינים מדבר לא רק ליהודים שאינם שומרי מצוות אלא גם ללא-יהודים. גישתה של היהדות לחופש באה לידי ביטוי במנעד עצום של דרכים, החל מהמסופר בתורה על הקשר ההכרחי בין התגבשות עם ישראל ליציאתו מעבדות לחירות, המשך במצוות המעשיות, הכוללות התייחסות לחופש האדם כאל ערך מובנה וכלה במסורת הלכתית ארוכת שנים, שבה מטופלים צדדיה הישומיים של החירות בהשלכותיה לחיים.

בתחום אחרון זה מהווה ההתיחסות היהודית לחופש תצוגה של ריאליזם ואובייקטיביות במנהיגות ובניהול גם יחד. הידע הגלום ביהדות בתחום זה מאפשר לעוסק בו לזהות את האיכויות והתנאים הנדרשים לצורך מימושו של ערך החופש הן בעולמו הרוחני של היחיד והן בחברתו. וזאת על יסוד הכרה בטבע האדם בכלל ובזה של היהודי בפרט, מבלי ששניהם סותרים זה את זה. כלומר: הוא מאפשר הן לכל אדם באשר הוא להבין את צדדיה המעשיים של החירות והן ליהודי לקיים את מצוותיה של דתו באופן המשתלב עם חירותו.

החירות, לפי היהדות, קשורה לטבע האדם ומבוססת עליו, ובמיוחד על חופש הבחירה שלו. היהדות אוחזת ברעיון שהאדם הוא יצור בעל קיום עצמאי, יחידאי ובעל בחירה חופשית. ככזה יש לאפשר לו לחיות על פי בחירתו ועל פי דרכו. הדבר בא לביטוי בתחומים שונים של הנהגת האדם לפי מסורת ישראל, החל מהחינוך, שבו מדברים ביהדות על כך שיש לחנך "לנער על פי דרכו" והמשך בביצור זכותו כבוגר, ברוח "רצונו של האדם כבודו" לקבוע מה יעשה במה ששייך לו. העקרון המעורב לאורך כל הדרך הוא זה הרואה התאמה בין שאיפותיו העצמאיות של היחיד לאפשרויות הפעולה שלו בחברה.

מבחינה רעיונית וערכית ערך החופש ביהדות הוא אחד מבין היסודות שעליהם מושתתת כל מערכת היחסים שבין האדם לאל. ביהדות הקשר בין האדם לאל איננו תוצאה של כפיה כוחנית אלא של בחירה חופשית. זו, שעומדת ביסוד היחס של המאמין אל אלוהיו, מבוססת על שכנועו התבוני בידי האל, בעקבות ראיות עובדתיות שזה מציג לפניו לצורך זה. לפיכך מבוססת האמונה היהודית כולה על רצונו ובחירתו החופשית של המאמין בקשר עם בוראו. הבחירה החופשית, המבטאת את יסוד החופש הקיים בטבע האדם, מהווה חלק מהביטוי "עם הבחירה" ושזורה לאורך כל תיאור התפתחות מערכת היחסים שבין העם לבוראו. היא מתבטאת במיוחד בברית הקיימת ביניהם, שעליה מסכימים שניהם מתוך חירות ורצון מלאים.

הקב"ה מבסס את עקרון הברית בינו לבין עם ישראל כחוזה חופשי בין בני אדם, אשר החתומים עליו עשו זאת מתוך בחירתם החופשית. בסוג כזה של פעולה לא קיימת כפיה חיצונית המנוגדת לחופש ורק המחוייבות של בני האדם היא הכופה אותם לעמוד בהסכם שעשו. המחוייבות המוסרית היהודית כלפי האל נובעת מרצון העם עצמו, אשר בחר באלוהיו ונבחר על ידו. תיאור יחסיהם ההדדיים של האל והעם מציג את האל היהודי כאב או כמורה טוב אשר מצפה מהעם שילמד מנסיונו שלו כי הוא יודע שהדרך היחידה שבה ראוי לאדם להתפתח היא דרך החופש, כלומר פעולה על פי רצונו.

כמופת להכרה בחשיבות החופש כתנאי לחיי האדם בכלל והעם בפרט, אין הקב"ה כופה את דעתו על בני ישראל (מה שמאפשר להקיש מכך שקל וחומר שאין זכות כזו לבני אדם). דוגמה מובהקת לגישה זו מתרחשת כאשר על אף שאין האל שלם עם רצונם של בני ישראל במלך, הוא מניח להם להקים את מוסד המלוכה כרצונם.

מוסד המלוכה לפי היהדות עשוי לשמש תשתית יסודית לכל משטר נאור ובמובן זה דוגמת מופת לדרך שבה מלכות איננה סותרת את החופש האזרחי; בתנ"ך מוצג מוסד המלוכה כסוג של שירות לציבור, אשר המלך מספק באופן מוגדר שאסור לו לחרוג ממנו. הדבר מתבטא בחוקי הלכה המגדירים את סמכויותיו של המלך היהודי ומגבילים את אפשרויותיו. זוהי ללא ספק הדוגמה הקדומה ביותר למה שהתפתח, מאוחר יותר, במדע המדינה האנושי כעקרון של הגבלת הרשויות, שעליו מבוססים המתקדמים שבמשטרי ימינו. ברוח זו מבקר התנ"ך את מלכי ישראל הראשונים, שרובם ככולם חורגים מהסמכויות המוקנות להם על פי ההלכה ומביאים בכך להתמוטטותה של ממלכת ישראל.

מבחינה הסטורית רשמה התפוצה היהודית שלאחר יציאת העם לגלות הישגים מרשימים בתחום חירות הפרט, במיוחד על רקע קושי העם היהודי לשרוד. למעט במקרי-דוגמה מעטים של חריגה, כל הקהילות היהודיות ביססו עצמן על הסכמה חופשית של חבריהן להיות חלק מהן, ביחד עם פיתוחה ויישומה של שיטה הלכתית עמוקה ומסועפת, שבה נשמרו באופן קפדני זכויות אדם יסודיות כזכות הקנין. וסביר הדבר שדווקא שמירתה של היהדות על חירות הבחירה והרצון של מאמיניה, אשר נתפסת לעתים כגורם לנטישתם של חלק מהם, היא הסיבה לעוצמתו הפנימית של העם היהודי, אשר הקנתה לו את כוח העמידה שלו בסערות הזמנים. העובדה שהדת היהודית מנוגדת באופן עקרוני לכפיה בניגוד, למשל, לדתות כמו הנצרות והאיסלם, היא ששמרה תמיד על החוסן הפנימי של הקהילה היהודית.

למעשה, החופש הוא המהווה עד היום את הגורם המאחד והמחזק את הקהילה היהודית דרך כל דרך החתחתים שעשתה בהסטוריה הכאובה שלה. תמיד היתה הקהילה היהודית מסגרת חיים בעלת אוטונומיה שיפוטית עצמאית אשר, כמו עם ישראל שבתורה, כפופה אך ורק להסכמתם של חבריה. העם היהודי של היום מהווה ביטוי של חופש הבחירה, באשר בניו בוחרים בו באופן חופשי את הקהילה שאליה הם רוצים להשתייך – אם בכלל.

גם בימינו מהווה הקהילה היהודית דוגמת מופת לחברה אנושית שבה מכובד ערך החופש; בין אם מדובר בבית כנסת, בישיבה או במוסד ציבורי אחר, אין הם ממומנים או נתמכים על ידי הקהילה באמצעות הסדרים כפייתיים אלא באמצעות תרומות נבחרות. בעם היהודי לא קיים שום ממסד המחייב פגיעה בזכות החופש של היחיד ולא קיימת בהלכה שום הצדקה לפגיעה בזכות הקנין של היהודי המאמין או למגבלה כפייתית אחרת על דרך חייו – וקל וחומר שאין היהדות מצדיקה פגיעה בזכויותיו של לא מאמין או לא יהודי. גם יחסה של היהדות אל מי שפורש ממנה איננו כפייתי או כזה שיש בו כדי לערער על זכותו להפעיל את בחירתו כפי הבנתו העצמאית.

לפיכך זועק אי הצדק שיש בהאשמתה הקבועה של היהדות בנסיון ל"כפיה דתית" של הסובבים את הקהילה הדתית היהודית. במיוחד בישראל, שבה מטיחים גורמים אנטי-דתיים האשמות ברוח זו נגד מאמינים שומרי מצוות יש מקום לחזור ולעמוד על כך שמבחינת היהדות "רצונו של אדם כבודו" ויש לחופש הבחירה האנושי בה מעמד חסון של כבוד. בהקשר זה יש מקום לכל אדם ללמוד מן המקורות הרעיוניים של היהדות את יסודות החופש לפחות בצד המעשי של יישומם בפועל.

נתונים נוספים