ידיעה ואמונה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 794
ידיעה ואמונה
ביולי 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי בין יהודים ונוצרים. ראש מדברי הצד היהודי היה ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) ומן הצד הנוצרי המומר פבלו כריסטיאני. בשיאו של הויכוח, שנמשך כחמישה ימים, הסביר פאבלו את עקרונות הנצרות, ואמר שחייב אדם להאמין בהם אף כי עמוקים הם מהבנתו, והרמב"ן, מתוך שלילת העיקרון המוצהר הזה, ענה: "הלא דבר ברור הוא, שאין אדם מאמין במה שאינו יודע." בזכרון הדברים נאמר כי "כולם צחקו לשמע דבריו", ו"ויעמוד המלך מן התיבה ועמדו כולם והלכו להם." זה היה סיומו של הויכוח אשר בזכותו זכה הרמב"ן גם למתת כספי נדיב מיד המלך.
דרך סיפור זה מומחש בעצמה רבה ההבדל שבין גישת היהדות לנצרות לגבי מושג האמונה הדתית וכמו"כ נחשפות התמציות ההכרתיות המנוגדות העומדות ביסודות דתות אלה: מושג האמונה הנוצרי מנוגד הוא לשכל ולידיעה האנושיים והאדם הנוצרי מצווה להאמין היכן שהוא איננו יודע ומתוך הנחת יסוד שידיעתו מוגבלת ואינה מסוגלת לחקור ב"מופלא ממנה". לעומת זאת, הגישה היהודית מחייבת את הידיעה כבסיס איתן לאמונה, כתנאי הכרחי שרק עליו ניתן להאמין. כך, האמונה הנוצרית שונה לחלוטין במהותה מן האמונה היהודית. האמונה הנוצרית היא מיסטית ומנוגדת לשכל והאמונה היהודית תבונתית (רציונלית) ומבוססת על השכל.
האמונה הנוצרית מתאימה להנחה היסודית שבבסיס הנצרות, שבה חי האדם בעולם הזה רק כהכנה לעולם הבא, ושבהתאם לכך עוסק האדם בעולמות שאינם אלה שהוא פוגש בחושיו ומעבד בשכלו הוא, אלא עולמות שמעל ומעבר לטבע. בנגוד לכך, האמונה היהודית מתאימה להנחת היסוד היהודית שהעולם הזה, זה שבו האדם חי, אינו עולם שבו הופרד השכל מן ה"חושים" וכל הקיים בעולם, בין אם הוא נתפש על ידי החושים או לא, ניתן לידיעתו של האדם מכיוון שהוא, העולם, נוצר כאמצעי למטרות חייו ולשירות תכליתם.
למעלה מאלף שנות נצרות השפיעו על מושג האמונה במערב והוא נתפש בצורה בה קבעה אותו הנצרות, כמנוגד לשכל. הדבר אפייני לפיצול הכללי שהשרישה הנצרות בעולם בין הרוח לחומר, בין הגוף לנשמה, בין המוסרי למעשי וכיו"ב. בתורת ההכרה ביססה הנצרות את רעיון ההפרדה שכל-אמונה ממש בתוך המושגים על ידי גניבת מושג השכל (*) על ידי הצהרה על מוגבלותו התפקודית, אשר מאוחר יותר נפוצה לתחומי ידע אחרים, שבהם נקבע גבול יכולתו של השכל האנושי. הנצרות אף הרחיקה לכת במסלול זה, עד כדי שקבעה כי האמונה תלויה בהגבלת פעולת השכל ועל המאמין החפץ להגדיל את אמונתו, להרפות מן המאמץ השכלי. בניגוד לכך, רואה ההשקפה היהודית את השכל והאמונה כשני היבטים הכרחיים של פעולת הרוח האנושית, שאינם ניתנים להבנה בנפרד.
ביסוד הפעולה השכלית, קובעת התפישה המאוחדת של רוח האדם, חייב להיות חומר שמתקבל על יסוד אמונה - ואפילו מדובר רק במושגים עצמם. חלק גדול ממושגי היסוד אינם נתפשים על ידי החושים ולמעשה קיים בעולמו של כל אדם רובד עובדתי של נתונים שהאמונה היא הדרך היחידה לקבל אותם לתוך הידיעה האנושית, אך בצורה שאינה מציגה שום סתירה ביניהם – אלא תיאום שבו מקבלת האמונה חיזוק מן השכל.
(*) גניבת מושג הוא שימוש במושג מתוך התעלמות מההקשר ההגיוני שבו הוא נמצא מבחינת היררכיית המושגים בלשון.