אחאב מלך ישראל

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 3140

 

אחאב מלך ישראל

הדרך בה מוצגת אישיותו של אחאב מלך ישראל על ידי פרשנים בני זמננו היא דוגמה לשתי עובדות המשלימות זו את זו: לדרך הפתוחה של הצגת העובדות בתנ"ך, שאיננה מכוונת את הקורא אותן לפרשנות מסוימת – ולמתן האפשרות לפירוש התנ"ך בהתאמה לתפיסות עולם פוליטיות עכשוויות. במאמר אחד מאנציקלופדיית הרשת החופשית מתואר המלך אחאב כראוי לכל שבח בלשון זו: אחאב "...דגל במדיניות של שלום, פיוס ושיתוף פעולה עם המדינות השכנות. כך למשל חמל על אויבו בן הדד, וזכה לעדיפות בקשרים מסחריים איתו". אך ביחד עם התייחסות אוהדת זו כתובה גם ההערה הבאה, המתייחסת לתיאור דברים שהתרחשו בימי מלכותו של אחאב: "...התנ"ך מתמקד בעיקר בענייני פנים וביחסים בינו לבין אליהו הנביא, ופחות במדיניותו וביחסים בין ישראל לארם בימיו".

בהמשך נכתב כי "...כך קרה לאחאב, שבעקבות ריחוקו מה' ומהתורה נחלש גם בעמדתו הלאומית. ולאחר שהצליח לנצח בחסדי ה' את ארם, במקום להרוג את בן הדד כפי אשר זמם זה לעשות לישראל, ריחם עליו אחאב ...וכרת עמו ברית ושלחו לנפשו."

מתיאור הדברים בתנ"ך ניתן להבין כי מנקודת מבטה של המסורת היהודית היה אחאב אדם חוטא, מה שהתבטא בכך שחמל על אויבו ולא מיצה עימו את הצדק, במיוחד כשהיה מדובר בציווי מפורש. ממחיש נקודה זו תיאור מה שקרה אחר כך: "...ויבוא הנביא "ויאמר אליו כה אמר ה': יען שילחת את איש חרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמוֹ" (מלכים א' כ, מב). ואכן, לאחר שנים ספורות נהרג אחאב במלחמה נגד ארם (מלכים א' כב, לד-לח).

מן הגישה הפרשנית הקודמת ניתן להסיק כי קיים ניגוד בין הדרך בה נתפשת על ידי הפרשן גישתו הפשרנית והחומלת של אחאב לבין הדרך בה נתפשת גישה זו על ידי המסורת היהודית. במונחים של ימינו, אחאב מבטא במדיניותו אידיאולוגיה לא צודקת, המבוססת על הרחמים. בכך שלא רק שהוא אינו מעניש את המלך שיצא למלחמה על ישראל, אלא אף כורת עימו ברית, מתבטאת הגישה הפוליטית האופיינית לעמדה השמאלנית של ימינו, הדוחפת את מדינת ישראל לערוך הסכמי שלום גם עם אויביה המושבעים ביותר. אופייני לגישה זו היא דחיית העמדה המסורתית לא רק בתחום מדיניות החוץ אלא גם בתחום המוסר ומדיניות הפנים. גישה זו באה לידי ביטוי בדרך שבה מתייחס הפרשן לפרשת איזבל המלכה, אשתו של אחאב.

העובדה שלאיזבל, בתו של מלך צידון, נישא אחאב כחלק מבריתות שכרת עם שכניו, משתלבת עם המגמה הנזכרת לעיל באור חיובי של מגמות שיתוף פעולה עם עמי האיזור, הנתפשות כגילוי של חוכמה מדינית מצידו של אחאב, אך אישיותה מוצגת על ידי התנ"ך כשלילית ביותר מבחינה מוסרית; קודם כל, מואשמת איזבל על ידי חז"ל בכך שהיא לימדה את אחאב עבודה זרה ופעלה בדרכים שונות נגד נציגי היהדות שחיו בעתה.

הפרשנות המסוימת שנזכרת לעיל בראייתה החיובית את חמלתו של אחאב כלפי בן הדד הארמי, מעניקה לנושא נופך פמיניסטי בקבעה כי נראה שחטאה הגדול מכל של איזבל היה שהעזה ליטול חלק ממשי בשלטון, שאמור להיות בידי גברים בלבד. לפי דברי גישה זו "יתכן מאוד שאלמלא כן היה אחאב - אותו מלך מוכשר והרואי -  נזכר בצורה שונה במקורותינו." בהתאמה לכך היא מזכירה סיפור המופיע במקורותינו על רבי לוי שתקף בדרשותיו את אחאב  על חטאיו, עד שזה בא אליו בחלום והסביר שהאישה הייתה אשמה בכל. הרב קיבל את הטענה הזאת ללא היסוס.

הדים לגישה המצדדת בעמדתה הפוליטית של איזבל ואף בהתנגדותה לאנשי הדת ניתן לשמוע בימינו בשירו של עקיבא נוף, "איזבל" (1970):

אל תתנגדי להם מלכה

הם הצודקים תמיד בכל,

האלוהים והנביאים להם

ובני הנביאים יודעים הכל

אך לא למחול

אל קנא ונוקם

אך יותר מכל ממחישה את עומק שחיתותם המוסרית של אחאב ואיזבל מה שהתרחש בפרשת כרם נבות:

אחאב המלך הציע לנבות, בעליו של כרם, לרכוש את כרמו ונענה בסירובו. חוקי מסורת ישראל קובעים כי אין למלך רשות להפקיע קרקעות לשימושו האישי. אך איזבל מבטיחה לו "לסדר" את הענין כי היא אינה מתרגשת יתר על המידה מן ההגבלות שהטילה התורה על המלך. לצורך זה היא מפעילה את בית המשפט באמצעות עדי שקר המעידים כי נבות קילל את המלך. נבות מוצא להורג באשמת מרידה, רכושו מוחרם והמלך הוא יורשו היחיד.

אך הפרשה מוקעת חריפות על ידי התנ"ך וסיומה של הפרשה מנחיל לתרבות את המשפט הנודע הנאמר בהקשר זה מפי אחד מנביאי ישראל לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?"

אין ספק כי בפרשה זו מתבטא מחדל מוסר חמור של מלך ישראל, הממחיש עד כמה התדרדר זה לשפל מבחינת יחסו לערך קנינו של היחיד, המקודש בתרבות ישראל. במיוחד על רקע ותרנותו המפליגה למלך ארם, מבליטה פרשת כרם נבות את מהפך הערכים שמייצג אחאב בשלטונו, כאשר הוא מגלה, בצד מה שנראה כרחמים כלפי האויב, אכזריות כלפי בן עם ישראל. בהקשר זה, מציגה איזבל אשתו, באמצעות גישתה המושחתת, את השקפתה הלא-יהודית לגבי מעמד המלך וסמכויותיו. מבחינה זו מהווה איזבל השפעה תפיסתית חיצונית, אנטי יהודית, לגבי סמכות המלוכה, שמקורה זר ליהדות ולהשקפה היהודית לגבי סמכות המלך ביחס לנתיניו.

מן הדברים עולה שבמכלול ההיבטים של שלטון אחאב חטא הוא באי הבנה גמורה של תפיסת השלטון על פי המסורת היהודית; תפיסתה של היהדות רואה את המלך כמשרת צודק של העם ולא כמי שנמצא מעליו או מחזיק בזכויות יתר לגביו. חטאיו של אחאב מוצגים כתואמים זה את זה החל מהרמה הפוליטית חיצונית, המשך הגישתו כלפי עבודת האלילים המנוגדת לאלוהות היהודית וכלה בהפקעתו הלא צודקת את קנין נתינו.