סובייקטיביות אובייקטיבית

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 1061

על ידיעת היחיד האנושי

מבוא: המאבק בין הקונוונציונלי לאלטרנטיבי

בעולמנו מתחוללת מזה דורות מלחמה על מהותו של הידע האובייקטיבי; זו הגיעה לשיאה במאה ה20 עם נצחונו של המדע הממוסד והמוסכם, המקובל על ידי אנשי הממסד בעולם המערבי. ממסד זה של המדע המערבי מבוסס על כללים מוסכמים מסויימים המקובלים על המחזיקים בו ככללים שבאמצעותם ניתן להכתיר תיאוריות מסויימות ככאלה המייצגות אמת יותר מאחרות – ורובן ככולן ניתנות ללמידה במוסדות הלימוד המערביים, כשהן מקובלות על המוסדות המכובדים ככאלה שהם יסודיים לכל גוף ידע מעשי, כלומר כזה שבאמצעותו ניתן לפעול בתחומים המקובלים כמדעיים, כמו מתימטיקה, בניה, רפואה, חשמל ומיכשור.

בהקשר זה יש מקום לציין כי מבחינה תיאורטית רחוקות כל הסוגיות והבעיות שקיימות במדע הממוסד מלהשיב על רבות מן השאלות שעולות בו במיוחד לגבי יסודותיו המציאותיים, כמו המניעים והסיבות לקיומן של מהויות בעולם – או מהותם המדוייקת של מושגי יסוד כמו אנרגיה, כוח וכיו"ב. למעשה, כל ההיבט הרוחני של העולם, שהיסוד המרכזי בו הוא רוח האדם, רחוק מלהיות מושג, מוסבר וממופה באופן מלא מבחינה מדעית. אך אין עובדות אלה, כמו המחסור בידע או הליקויים בהסברת יסודות הידיעה מונעים מהמאיישים את הממסד המדעי (הקרויים לרוב אנשי מדע) מלתפקד בתחומיהם ואף לכלכל את קיומם ממנו.

לממסד המדעי הנוכחי בעולם המערבי יש, ככל מגמה אנושית הכוללת את פעולתם של בני אדם רבים, היבט פוליטי אופייני של התנגדות לכל אלטרנטיבה העלולה להיתפס על ידי הציבור כמערערת על מעמדו ולפיכך כמאיימת על עצם קיומו. לכן מתנגדים דרך קבע אנשי הממסד המדעי לכל הצהרה על ידיעה שאיננה עולה בקנה אחד עם כלליו של הממסד. בהתנגדות זו נכללים כמעט כל הכרזה על תגלית, שדה מדעי או מגמה שטוענת לידע, אשר אינם מקבלים מן הממסד גושפנקה מוצהרת. דבר זה נכון, למשל, לגבי הדתות. אלה, המוכרות במקומות מסויימים על ידי הממסד הפוליטי, ולעתים אף מחייבות בני אדם להאמין בהן, נתפסות על ידי רוב אנשי המדע הממוסד במערב כחסרות יסוד מבחינה עובדתית ולפיכך כחסרות יציבות מבחינה אובייקטיבית.

כמו בכל מלחמה תרבותית, נחצים לעתים מזומנות הגבולות בין המחנות הנצים וגורמים שנעים ממחנה אחד למשנהו מצליחים לחצות את הקווים ולחדור זה לתוך זה. דוגמה מובהקת לתהליך כזה מתרחשת באחד העימותים הגדולים הקיימים היום בין הממסד המדעי המערבי לבין אחת האלטרנטיבות לו, בתחום הרפואה: מול הממסד המדעי הרפואי, המוכר על ידי הממסד הפוליטי במערב ככזה המחזיק בידע אובייקטיבי, הולך וצומח לו גוף של ממסד רפואי אלטרנטיבי, המציע לציבור דרכים שונות מאלה של הרפואה המוסכמת (זו הקרויה קונוונציונלית); כך, סוגים שונים של טיפולים אשר לא פותחו במסגרת הרפואה הממוסדת הצליחו לפעול באמצעות כללי ההיצע והביקוש של הכלכלה המציאותית ולבנות לעצמם שוק עצמאי.

שוק זה, אשר פעל במשך עשרות שנים באופן הולך ומתעצם בצילה של הפעילות המקובלת על ידי הממסד, "נגס" יותר ויותר בנתח השוק של הרפואה הממוסדת, ואף כי המידה בה הופנו אליו משאבים ציבוריים היתה זעירה וזניחה ביחס למידה שבה קיבל המדע הרפואי הממוסד פתחונות תקציביים, הצליח להשיג את אהדתו של הציבור בתחומים מסויימים, שבהם קנה את אמונו. בתחומים אלה הוכיח המדע הרפואי ה"אלטרנטיבי", כלומר הבלתי ממוסד, כושר קיום באמצעות משאבים ציבוריים שניתנים לו ישירות על ידי הציבור עצמו.

בהקשר זה מעניין להבחין בכך כי בזמן שמבחינה ידיעתית לא הרשה לעצמו הדובר המדעי בדרך כלל להסכים עם הגישה האלטרנטיבית, בין היתר בשל היותה מחוזקת פחות הרבה יותר מגישת המדע הממסדי מבחינה מדעית-עובדתית, ראה דווקא קהל הצרכנים אפשרות לחיות עם שתי הגישות בדרך שבה הן אינן מבטלות זו את זו אלא משתלבות. כמוסדות שמתאימים את עצמם למתרחש בשדה הכלכלה של הטיפול הרפואי מצאו לעצמם לאחרונה מוסדות עתירי משאבים בישראל, כמו בתי החולים של קופות החולים הגדולות והממוסדות, להפנות משאבים לצורך בניית היצע של דרכי ריפוי "אלטרנטיביות" לציבור לקוחותיהם, במקביל למה שהם מעניקים להם במסגרת הטיפול הקונוונציונלי תחת ההנחה שיש להניח להם לבחור באופן עצמאי את דרך הטיפול המתאימה להם.

בהקשר זה השתלבו זה בזה שני גורמים בעלי ערך שיש לדעת להתייחס אליהם באופן תבוני: הראשון שבהם הוא היותם של צרכני הטיפול הרפואי בני אדם בעלי זכויות, שראוי לאפשר להם, באמצעות בחירתם, לקבוע באופן עצמאי את הדרך שבה יטופלו מבלי לכפות עליהם את השיפוט הממסדי (ולמעשה שום שיפוט שאינו שלהם). השני, שהוא פועל יוצא של העובדות שלעיל, הוא שעובדת קיומו של המדע האלטרנטיבי – זה שאיננו מבוסס על הכללים המקובלים על הממסד המדעי המקובל – לא עורערה בשום דרך שיהיה בה כדי להטיל ספק באמיתותו. בהקשר זה ראוי לציין כי אף שלעתים קרובות מחווה הממסד המדעי המערבי התנגדות לכל מה שמוצהר כידע אובייקטיבי המגיע ממקורות שאינם מוסכמים על ידו כאובייקטיביים, אין הוא מצליח להציב רעיונות ברורים (אף ברמה תיאורטית) לצורך דחיית ידע מסוג זה. ואף כי נכון הדבר שמבחינה רעיונית עקרונית חובת ההוכחה היא על הטוען לחיובי נראה שבמקרה כמו זה חובה זו מאבדת את כוחה למול עובדת ביקושו של הקהל את תוצאותיה המעשיות של הגישה.