לשון ומושגיות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 700
לשון ומושגיות
הפיצול האפלטוני-נוצרי בא לידי ביטוי בעובדת השוני ההסטורי-לשוני (שהיא אולי מה שנרמז בתורה בענין מגדל בבל)שהתחולל בלשון. משמעות שוני זה היא הכחשת האיכות המושגית של הלשון ומתוקף כך שבירת האמצעי המושגי וכך גם שבירת הקשר/גשר שבין האדם למציאות. הריסת משמעותה המושגית של הלשון באה לידי ביטוי בהוצאת התכנים ממלים, כלומר פירוק יחסי הצורה והתכן של הלשון.
הרי המושגיות, המאחדת בין המסוים לעל-זמני, מבוססת על איחוד ע"פי עיקרון וייצוג באמצעות מלה, כשהמלה היא, למעשה, שם לעיקרון, כלומר ייצוג סמלי מסוים (שם) למהות רוחנית נצחית (עקרון). ללא איחוד שם-עיקרון אין מושג - או, במלים אחרות, יש לנו היום לשונות שמה שמאפיין אותן הוא שיש בהן התייחסויות מסוימות רבות מכפי הנחוץ לתודעה האנושית, מספר כה גדול של מושגי משנה שמטשטש את הערך המושגי (כלומר העקרוני, כלומר זה שתופש את המציאות מעבר לקונקרטי) של המלים והלשון. המשתמש בלשון המודרנית שקוע כל כך בהצבעת מילותיה על המציאות המסוימת עד שהאדם עוסק בלשון כבדבר מסוים, קל-וחומר כשהוא עסוק כל הזמן בדינמיקה של לשון משתנית וקל וחומר כשזה נעשה בצילו של ויכוח פילוסופי מתמיד המערער על השפה בכלל ועל כל שפה בפרט ויוצר בעיות קשות של העברה משפה לשפה.
בשימוש מושכל במושגיות ניתן לתפוש כי כשאני אומר "הכסא" אני מתייחס אל דבר מסויים אך אני מכוון על עקרון נצחי, כלומר: הלשון - ולמעשה, המחשבה – מבטאת את הרוחני באמצעות החומרי או, בלשון אחרת, את המופשט באמצעות המסוים. זהו ייצוג אמיתי של תהליך במציאות שבו האדם פועל בתווך שהוא תמיד מסוים מבחינה חומרית אך אינסופי מבחינה עקרונית (סופיות היא ענין חומרי – במימדי החומר יש סופיות).
על רקע זה ניתן להבין בצורה נכונה את הטרגיות והנזק שבעובדה שבחלק גדול מן התרבות האנושית קרה תהליך של התפתחות תנועה מיסטית שמנסה להתייחס אל מימדים
ערטילאיים במציאות באמצעות ההיבט החומרי של המלים - הצלילים - כלומר, אמירת מלים כשהן "מופשטות" מהעקרון שהן מייצגות ואף יותר מכך - כשהן גם מופשטות מן המהות המסוימת שאליהן התייחסו במקור. זוהי גם, כנראה, הסיבה להתפתחות המגיה - ביצוע קסמים וכשפים על ידי אמירת מלים עתיקות לא מובנות, כאילו היו מפתחות הפעלה מכניים באמצעות צלילים. זוהי התוצאה הקיצונית שהיא אחת משני חלקי הגוף המת של השפה החדשה בתרבות אשר חציה השני הוא השפה המדוברת בפי רוב אנשי העולם – שפה שבה הומעט וטושטש הערך המושגי לטובת הערך הצלילי, שהוא מעטפת החומר המילולית של המושג.
הופעת שתי שפות אלה זו בצד זו - כשאחת מחזיקה במלים שמשמעותן המושגית המסוימת לא ידועה והשנייה מחזיקה בכמות משתנית תדיר של ערכים מושגיים ושל מלים כשהיחס בין מלים ומושגים אינו ברור בה – מאפיין היום את רוב הלשונות העכשוויות. למעשה, רק העברית שומרת, באמצעות מערכת השורשים שלה, על מספר קבוע של מושגים. בעברית, אין מספר מושגי היסוד משתנה, אלא המספר של מלים המתייחסות ליישומי המושגים. במובן זה, העברית מגלמת על ידי היחס בין שורשיה למילותיה את תפישת האובייקטיביות הלשונית הטובה ביותר ודווקא הישמרותה ההסטורית ביחס ללשונות אחרות היא שהגנה על שחיקתה המושגית.