להתיר או לאסור

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 674

 

להתיר או לאסור

על המידע ברשת החפשית

לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה שודר בטלויזיה הישראלית סרט תעודה שעסק בבעייתיות של החופש באינטרנט, אשר עלול להביא לידיעת הצופים את רעיונותיהם המכוערים של ארגונים ניאו-נאציים. לפני זמן קצר דרש מי שדרש להחרים את אחת מחנויות הספרים הגדולות המפרסמות ברשת החפשית מכיוון שזו מציעה ללקוחותיה את האפשרות לרכוש באמצעותה את ה"מיין קאמפף" של היטלר ואת "הפרוטוקולים של זקני ציון", בשל היותן יצירות אנטישמיות. אלו הן שתי דוגמאות עכשויות לדיון שמתעורר מסביב לשאלה "האם להתיר או לאסור פרסומם של חמרים מסוכנים ברשת?"

זה מובן שמדובר ביצירות אנטישמיות – והייתי מאד רוצה שתהיה בידי הגישה אליהן כדי שאוכל ללמוד מה שניתן ללמוד מכך. זה מוטעה לחשוב שמי שמפרסם אותן הוא, אוטומטית, אנטישמי. אבל גם אם הוא כזה, הוא אינו פוגע בזכויותי על ידי הבעת דעה, נכונה או לא.

אי ההבנה שעלולה להיגרם ל"עוברי אורח תמימים" לא תהיה התאונה הראשונה או האחרונה בעולם שבו אינך יכול לבלום את תנועת המכוניות בגלל החשש מתאונות דרכים. תאונות קורות. השאלה שעל האנושות לשאול את עצמה היא מה מסוכן לאדם יותר: התנועה או עצירתה.

מכיוון שהחיים הם תנועה, התשובה המטפיסית ברורה: התנועה היא הדבר שעליו עלינו לשמור. במונחים של עניני רוח, התנועה משמעה חופש ביטוי והבעת דעה. הטעות הגדולה ביותר שאדם יכול לעשות הוא לנסות ולהתחמק מטעות על ידי אי פעולה. אנשים רבים מדי טועים בכך שהם אינם מאפשרים דיון פתוח על נושאים מסויימים. הזיהום הרעיוני מתפתח בדיוק במקומות שבהם נבלמה המחשבה על ידי "סגירת" ענין. אחד מענינים אלה הוא נושא הגזענות, הנוגע לשואה.

מאז מלחה"ע השניה איש אינו פוצה פה ומצפצף בענין ההבדלים בין גזעים, כאילו אין הבדלים כאלה. מזה למעלה מחמישים שנה כל מי שינסה לדבר על כך שיש, אולי, משמעות כלשהי, להבדלים בין גזעים, יוקא מכל חברה שקוראת לעצמה אינטלקטואלית כאילו הוא גזעני רק מתוקף העלאת הנושא לדיון. כך, המצב היום הוא שבשל עובדה זו היחידים שדנים בגזענות ובהשפעות גזעיות הם חברי קבוצות ניאו-נאציות וברור שהן עושות זאת למטרות פוליטיות שליליות. מעניין לחשוב על כך שכל הידע והמידע שנאספו על ידי חוקרים באירופה ובארה"ב במשך כל התקופה שקדמה למלחה"ע השניה גנוז אם לא הושמד כבר בסיום המלחמה, ואין שום אפשרות לבדוק אם לענף ידע זה יש משמעות בונה כלשהי. כך, המידע האובייקטיבי שנצבע פוליטית, סורס, למעשה, על ידי מי שמתיימר להגן על החברה. כך, המידע אבוד – והחברה חשופה לגזענות לא פחות מאשר לפני כן. עצירת התנועה המדעית לא הועילה ומה שיותר גרוע – הפקידה, למעשה, את הנושא בידי כוחותיה האפלים של האנושות, אלה אשר עיסוקם בנושא רחוק מלהיות סקרנות אינטלקטואלית או ענין מדעי אובייקטיבי.

כל טכנולוגיה ניתנת לניצול לטובה או לרעה; ניתן להציג כל סכין ככלי רצח אך סכין היא, באופן יסודי, אחד מכלי העזר האנושיים החשובים ביותר. כמו שהאמת והשקר קרובים זה לזה והנכון חי בשכנות למוטעה, בכל מכשיר טמונים זה לצד זה התועלת שניצבת בפני המשתמש היא מה היחס בין החיובי לשלילי בתוצאות השימוש של המכשיר, השיטה או האמצעי שהוא משתמש בו. במקרה של נשק, למשל, בין החזקת נשק למטרות ציד ו/או הגנה עצמית, לבין מעשי הרצח או האסונות שנוצרים כתוצאה מקיומו. אך מכיוון ששום מספרים סטטיסטיים אינם יכולים למסור ניבוי ודאי אמיתי, הרי בסופו של דבר מה שבאמת מביא בני אדם להצטרף לצד המשחררים או האוסרים בכל שאילתא הנוגעת להתרת ידע ו/או לשימוש באמצעי כלשהו אינו אלא תחושת החיים היסודית שלהם.

לפי המציאותיות, תחושת החיים היא הגורם היסודי, הפרה-מחשבתי, הקיים בפסיכולוגיה של כל יחיד, המבטא את תפישתו לגבי היחסים בין טוב ורע במציאות. למול אלה שהם בעלי תפישת "יקום נדיב", המעריכים כי כוחו של הטוב חזק מכוחו של הרע, קיימים אלה שהם בעלי תחושת "יקום אכזר", המאמינים כי הטוב הוא היוצא מן הכלל. כל החוקים המגבילים את פעולות בני האדם לטובתם נוצרו על ידי האחרונים. כל המאבקים המתנגדים לחוקים אלה הם של הראשונים. הראשונים הם הצודקים: כוחו של הטוב גדול יותר מכוחו של הרע ויתרה מזו: בזמן שהרע הוא תמיד רק סרח עודף של הטוב ואך צל באור, הטוב הוא התנאי לחיים ובלעדיו אין לנו קיום.

אך יש גורם אובייקטיבי אשר מגביר, מעבר ליחס "נורמלי", את פעולת הרע ביחס לטוב, והוא חוסר הידע המובנה בעולם המערבי לגבי היחס שבין המוסרי והמעשי. חוסר ידע מובנה זה הוא נגזרת של הפיצול בין המוסרי והמעשי, הבא לידי ביטוי בכך שאין איש המעשה סובר כי יש קשר בין פעולתו למוסר ואיש המוסר המערבי מקדש מלחמה על המעשה מתוך הנחה שהוא באופן יסודי לא מוסרי (וזוהי נגזרת מבית מדרשה של הנצרות אשר רואה את העולם כולו – ואת חיינו עלי אדמות – כדבר לא מוסרי). פיצול מובנה זה גורם לאיש המעשה לראות את המוסרי כתחום שאינו נוגע לו, שהוא אינו מבין בו – ועל ידי כך הוא משמיט מידיו, למעשה, את האחריות המוסרית למעשיו. כך, היצרן של זמננו מעמיק להתמחות בהיבטים הטכנולוגיים של יצירתו ואינו נותן לעצמו דין וחשבון לגבי ההשלכות של יצירתו. אין ראנד הנציחה נושא זה ביצירתה "אטלס" וזהו העקרון שעומד ביסוד השימוש הלא-מוסרי שנעשה, בימינו, על ידי ברברים בטכנולוגיה מתוחכמת. בכל פעם שאדם נבער ואכזר מפעיל כלי נשק מתוחכם כנגד אדם חף מפשע, הוא קיבל כלי נשק זה מידי יצרן פושע, פושע שהוא, למעשה, גדול יותר ממנו: יצרן שבגד בעצמו.

בגידה זו, שמשמעה הפקרת פרי יצירה בידי בוזזים, ובמידה רבה על ידי היצרנים עצמם, לא היתה קלה כל-כך בעבר הרחוק. בימינו היא מתאפשרת בקלות בעיקר בשל החיזוק שהיא מקבלת מהפצצת המידע וריבוי המשתנים המציפים, במאה ה21, את היחיד האנושי. אך העולם העתיק, הטרום-נוצרי, היה מאוחד יותר; לאנשיו היה הקשר "מעשי-מוסרי" ברור ומובן מאליו. הם לא הפרידו בין הרעיון למעשה ו/או בין מעשה היצירה לבין השימוש בה.

הידע של העולם העתיק, אפילו אם היה מועט יותר מהידע שיש בידינו (וזהו נושא שיש מה לדון בו), היה, ללא ספק, מאוחד יותר מבחינה פילוסופית ולכן בעל נגישות גבוהה יותר ואפשרות שליטה גדולה יותר. כל חכמי העולם העתיק, שהיו מודעים לקשר המחייב שבין יכולת למוסריות, דאגו להצפין את ערכי תרבויותיהם בצורה שלא תאפשר להפעיל ידע נעלה בצורה מוסרית נמוכה; בכך הם הבטיחו מראש, כיצרנים בעלי מודעות מוסרית, שאדם לא מוסרי לא יוכל ליהנות מטכנולוגיה שנוצרה על ידי אדם מוסרי. בימינו, תחת שליטת הפילוסופיה המפרידה את המוסרי מהמעשי מתחת לסיסמאות כמו "אל תהיה צודק, תהיה חכם" כל מה שיש בידינו לצורך הגנה הוא תחושת יקום נדיב - וחופש.