לא אנושי

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 682

 

לא אנושי

על סכלות נבחרת

אם ניתן היה לדבר עם בעלי חיים ולשאול אותם אם הם מעדיפים לדעת יותר או פחות סביר שרובם ככולם היו משיבים שהם מעדיפים לדעת ככל האפשר יותר. אך דווקא האדם, ששכלו, מחשבתו ותבונתו עולים על אלה של כל שאר בעלי החיים, מעדיף לעתים שלא לדעת. במקרה כזה, אשר מנוגד כל כך לטבע ולאנושיות, ניתן לראות את מי שמחזיק בעמדה כזו ממש כלא-אנושי.

הפילוסופית אין ראנד הדגישה את היותו של השכל דרך הידיעה הטבעית של האדם; לפי גישתה זו, אין השכל מייצג רק את אחת מצורות תפיסת האדם את המציאות אלא כולל את כל טווח התפיסה האנושי, החל מהתחושות המתקבלות באמצעות אברי החישה וכלה במה שבו מטפל האדם באמצעות מושגיו המופשטים. את השכל ניתן לראות, לפיכך, כמנהל האחראי על כל היבטי פעולתה של התודעה האנושית ובמובן זה כנהג השולט בתנועת המנוע של המכונית האנושית.

אם נמשיך בשימוש בסמל המכונית הרי שאם נשווה את היחס בין האדם למציאות ליחס שבין מכונית לכביש, ניתן לומר שהנהג של ה"מכונית" האנושית, שולט גם בחלקי המנגנון הפנימיים של המנוע או של המרכב שאינם נוגעים ישירות בכביש, גם כאשר הוא אינו נוגע בהם ישירות, פשוט באמצעות ההוראות שהוא מבצע ביחס להגה ולמהלכים שבשליטתו המודעת. במונחים אנושיים נכון הדבר לגבי הרגשות, התחושות הכלליות, המסרים שמתקבלים מגורמים חיצוניים כלשהם, יהיו אשר יהיו וגם שידוריה של המערכת הפסיכולוגית ושל התת-מודע האנושי, יהיה זה אשר יהיה.

בהדגישה את תפקידו הרם של השכל האנושי בעולמו של האדם קושרת ראנד את יכולתו ההכרתית (האפיסטמולוגית) גם למוסריותו באמצעות חופש הבחירה שקיים ברשותו. משום שידיעתו של אדם, אומרת ראנד, היא תוצאה של תוצר משולב של יכולת החשיבה שלו עם בחירתו לעסוק בעובדות המציאות או להתעלם מהן, כל מה שאדם יודע הוא במידה רבה פרי של מידת המוסריות שלו.

גישה זו משמיטה את הקרקע מתחת לטיעון המושמע רבות על ידי חוטאים התולים את חטאם בחוסר ידיעתם, כלומר בבורות. ואכן, מנקודת מבט מוסרית יכול האדם להגן על עצמו בטענה של "לא ידעתי" אם אכן לא יכול היה לדעת, אך לא אם יכול היה לדעת ובחר שלא לדעת. במיוחד כאשר גרם חוסר הידיעה שלו לנזק יש למי שלא בחר לדעת אחריות על נזק זה. דבר זה נכון באופן כללי לגבי כל צורה של אפשרות למניעת נזק, שהיתה בידי אדם, גם אם האדם שבו מדובר לא גרם אותו בצורה ישירה. במקרה כזה נושא אדם באחריות מוסרית ביחס ישר ליכולתו למנוע נזק זה.

אחת הצורות הקיימות המובהקות של אחריות מוסרית מסוג זה היא הבחירה בסכלות. סכלות - או כפי שהיא נקראת בשמות אחרים: איוולת, טיפשות וכיו"ב – יכולות להיות נבחרות על ידי האדם למטרה של אי לקיחת אחריות. אדם שבוחר בדרך זו עושה זאת, לעתים, כי הגיע למסקנה שיש באחריות משום סכנה של תשלום, שאותו אין הוא מעונין לשלם. מה שלרוב אין אדם הנמנע מאחריות לוקח בחשבון הוא שמבחינה עובדתית יש משום נטילת אחריות גם בהתחמקות מאחריות בדיוק כפי שהאדם יכול לבחור שלא לנקוט בבחירה אך לא לבטל את יכולתו לבחור. לכן יש מצבים רבים שבהם ייתבע האדם – ובצדק – על כך שלא עשה משהו שיכול היה לעשותו כדי למנוע רעה. במיוחד נכון הדבר לגבי בעל מקצוע אשר היה במצב מסוים בעל הידיעה הטובה ביותר בתחום חיוני אך סירב לפעול.

בעיית הסכלות הנבחרת איננה רק בעיה פוליטית, שיכול האדם לראותה רק כאיום בהקשר חברתי ולפיכך הוא משוחרר מלדאוג לה כל עוד הוא מצליח להעלימה מבני אדם אחרים; בחירה בחוסר ידיעה או הבנה על ידי התחמקות מלימוד דבר שהאדם יכול לדעת משתלמת לרעה בנפשו וככזו היא יכולה לפגוע בצורה משמעותית באושרו. כי אדם המתכחש לאנושיותו ימצא שעבור האנושי אין הקיום הלא אנושי אפשרות קיום חיובי, שיכולה להעניק לו רווחים כלשהם, אלא רק התחמקות זמנית ביחס, אשר דוחה לזמן מסוים את המפגש בינו לבין עובדות המציאות.

מטבעו של האדם נותן הוא במשך כל חייו דיווח רוחני מתמיד להכרתו על הישגיו ועל בחירותיו כיסוד למה שהביא אותו למצבו העכשווי. אם נושא אדם כזה על גבו קופה של שרצים בצורה של בחירות לא אחראיות הוא כפוף בכך לעובדה שהמבקר הקפדן והאכזרי ביותר של חייו נמצא בתודעתו שלו. משמעותו המעשית של הדבר היא שבזמן שאדם יכול להתחמק משיפוט החברה או אף ללמוד "להסתדר" עם בני אדם אחרים אין הוא יכול לעשות שום עיסקאות פשרה עם בית הדין המחמיר של תודעתו שלו. במובן זה נושא כל אדם בפנימיותו מערכת משפטית אשר בוחנת ושופטת את צדקת פעולותיו הנבחרות ומוציאה את פסקי דינה בכל יום ושעה. בהקשר זה, ינסה אדם ככל שינסה להתעלם מהכרזותיו של בית הדין הפנימי שלו, כל מה שיכול הוא לעשות הוא להנמיך את הקול הקורא הזה, אך אין זה בידו להתחמק מגזר הדין של משפט צדק חסר רחמים זה.

במונחים של פסיכולוגיה מודרנית ניתן לקבוע שזהו השלב שבו מתחילות לפעול רציונליזציות, כלומר שבו מנסה הנאשם לנמק את פעולותיו ולהצדיק את עצמו. זהו ביטויה של אמת שאין רבים המודעים לה במפורש: שהאדם זקוק לצדק כתנאי יסודי לאושרו. שאף אם יצהיר אדם השכם והערב כי אין בחייו משמעות לצדק תר הוא כל ימיו אחרי מה שיהיה הדבר הנכון ביותר לעשותו – וביחס ישר לכך אחרי יסוד הדבר: האמת. לפיכך, כשמדובר במוסר, באמת ובצדק אין האדם הפועל נגדם פוגע באחרים אלא קודם כל בעצמו, בחייו הוא ובאפשרויות האושר שלו.

ביחסו אל אפשרות המיצוי העילאי של יכולת תפיסת המציאות שלו בוחר אדם בין חיים מוסריים של יצור רוחני זקוף קומה, הנפגש באומץ עם אתגרי החיים ומשיג בכך את אושרו, לבין קיום שפוף ופחדני של חיה נרדפת התרה כל ימיה אחר מקום מסתור. במובן שבו המוסרי הוא האנושי, להיות לא אנושי משמעו להיות לא מוסרי. בהקשר זה, בחירה בדרך של סכלות איננה רק התחמקות מעימות עם המציאות אלא גם התחמקות מנשיאה בעול אחריות האנושיות והזמנתם של דכאון, עצב ותחושת כשלון. לפיכך יש בהכרה בקיומה של אחריות מסוג זה כדי לחסום את דרכו של כל מי שבוחר להיות לא אנושי – והמלצה מוסרית לעשות תמיד את המיטב שניתן להגיע אליו מבחינה ידיעתית.