המוות כנושא
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 677
המוות כנושא
אחד הדברים החשובים שלמדתי מאין ראנד הוא שהמוות איננו נושא שכדאי לאדם לעסוק בו. מוות הוא אין. הוא מציין מצב של אי קיום ועל כן עיסוק מופרז בו יוצר ממנו מהות, ישות שקרית המתמלאת בפעולות וכתוצאה מכך ברגשות.
למעשה, אדם איננו יכול לתפוש מוות. מי שמנסה, מוצא שהקרוב ביותר שהוא יוכל לעשות בנושא הוא להגיע אל מהות המוות דרך החיים, כלומר לתפוש אותו כהפסקת תהליכי החיים.
מבחינה זו משמש מושג המוות כפעולת ההסחה הגדולה בהסטוריה; המוות הוא החור השחור שאליו ניתן להשליך כל דבר שהוא שקשור בחיים מכיוון שכל חיי אלה שכבר אינם חיים מתנקזים אליו.
העיסוק במוות על ידי אנשים חיים הוא עיסוק סתירתי ביסודו. זהו היש שמעסיק עצמו באין, במובן הטהור ביותר שנמצא. מי שמאמין שאהובו הלך אל האין וחושב עליו כנמצא באין מקרב, במובן זה, את עצמו אל האין ויתכן שהוא נמצא באין הרבה יותר מזה שמת.
סביר שהמת, על כל מרכיביו, עדיין נמצא בגדר היש ברמה פיזית זו או אחרת, אבל דרך האמונה במוות מביא עצמו זה או אלה שנשארים בחיים למצב מתקרב למוות, כי הם מבזבזים פעולה לריק ופעמים רבות הם מאיטים את פעילויותיהם מהחשש למות.
מה שהוא מוות בקטן הוא מוות של חלקים מחייהם של אלה שעוסקים בו.
הדוגמה הקלאסית של השואה תמיד תהיה בעלת משמעות שלילית כי היא חסרת משמעות יישומית מעשית. כשאדם מתייחס לגופה של מישהו קרוב אליו הוא בעצם איננו יכול לתפוש את מותו אם לא הכירו ואין מחריד יותר מהנסיון הרטרואקטיבי להכיר מישהו לאחר שמת וקל וחומר להכירו באורח שקרי. זה מה שנעשה בחברתנו פעם אחר פעם, כשמת מישהו שלא הכרנו. מעבר לכך שהידיעה מתפרסמת כאילו מוות כשלעצמו מעניין, אנחנו מקבלים קוים לדמותו של זה שמת שלא הכרנו בחייו.
דומה הדבר למפעל שמייצר רק דברים שכבר אי אפשר להשתמש בהם, אבל שמאפשרים
לנו לראות איך ניתן היה להשתמש בהם אם היינו יודעים זאת לפני כן. משמעותו של קיום מפעל כזה היא מבחילה ביותר - היא הרבה יותר גרועה מאי קיומו.
תארו לעצמכם מה קורה לעני שלא רק שלא מסייעים לו אלא מפריעים כל הזמן למאמציו להתעשר על ידי שגוזלים את משאביו הדלים המרוכזים במשימה, בכדי להסביר לו מה הוא לא יכול להשיג ומה הוא היה יכול להשיג אם היה משהו אחר במקום אחר.
התירוץ לכך הוא שעל ידי הלימוד תוכל להתקדם. למעשה, מדובר בלימוד שבמוצהר אינו יכול לקדם אותך. זהו לימוד על דינוזאורים, על חיות מתות, כאלה שלא תפגוש בחייך - אפילו לא בסרטי תעודה.
אחד הדברים הגרועים ביותר בהקשר זה הוא ההסטה השיטתית שלנו לכיוון המתים הישנים והחדשים תוך נטיעת המחשבה שאנו יכולים לעזור להם. העינויים בחיים הם מה שגרוע ולא המוות. המעונים כמהים לפעמים למוות מכיוון שהם יודעים שאז יהיה סוף לעינויים. מבחינה זו, 6 המליונים שמתו בשואה איננו שיא הטרגדיה אלא 6 המליונים שעונו בשואה - והם עונו ארוכות ועמוקות בזמן ובמקום מכיוון שכגודלו של אדם כך גודל כאבו ומכיוון שהעם היהודי גדול ברוחו - עם אציל נפש, עדין בטבעו, בלתי אלים - כגודל רוח זו כך גם גודל הכאבים בה.
במובן זה השואה הגדולה איננה מתמצית בהשמדת המליונים אלא בעינויים בכל אחד מהשלבים הארוכים שקדמו להשמדה.
הבזבוז במיקוד הלא נכון הוא בתמציתה של תרבות אשר סוגדת לאל המוות, אל האין, מה שאיננו קיים, שאיננו יכול להתקיים, שאיננו יכול להביא תועלת - אבל שיכול לגרום נזקים של אבדן כוחות, משאבים ואנרגיה - ולא רק יכול אלא אף עושה את זה כל הזמן.