האיטי כשיעור
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 667
האיטי כשיעור
משמעות אסון הטבע
מבחינה פילוסופית מעורר אסון גדול כמו רעש האדמה בהאיטי עימות בין שתי השקפות מטפיסיות מנוגדות, הנאבקות זו בזו בעולם מזה דורות רבים: האחת רואה את כל מה שמתרחש במציאות כתוצאה של בחירה, תכנון מגמתי וסדר – והשניה רואה את המציאות כעירבוביה אקראית וחסרת כיוון. באווירה התקשורתית של ימינו שולטת ההשקפה השניה באופן מוחלט, שכן כל ההתייחסות לאסון עוסקת רק במה שיכול האדם לעשות לגביו ולא במה שניתן, אולי, ללמוד ממנו.
אז מה - אם בכלל – ניתן ללמוד מאירוע רעש האדמה שהתחולל בהאיטי?
אם נפנה שאלה זו לאדם ברחוב, קרוב לודאי שישיב: "כלום". כאמור לעיל, הנחה זו, הרווחת למדי בתרבות זמננו, רואה את אסונות הטבע כגורמים אקראיים, שרירותיים ובלתי ניתנים לחיזוי(*). אך מאידך, מהווה גישה זו רק צד אחד של ההתייחסות האנושית לאסון מסוג זה; מצדו השני של המתרס קיימים בעולם בני אדם רבים המאמינים כי במציאות שוררים סדר וסיבתיות, ומכך ניתן להסיק כי לאסונות טבע יש סיבה, מגמה ותכלית.
ההבדל בגישה לאסון-טבע כזה אופייני, קודם כל, להבדל שקיים בין השקפת אנשים חילוניים לדתיים – ובמציאות האנושית של היום לא בטוח מי מבין קבוצות אלה גדולה יותר. ולא מן הנמנע שאף כי בדרך-כלל, מנקודת מבטו של האדם המערבי, בני האדם הדתיים מייצגים חוסר קידמה ופיגור תרבותי, מייצגים דוקא אלה המאמינים כי לאסונות-טבע יש "אבא שבשמיים" – את ההשקפה האנושית, ולו רק מתוקף היותם רוב האנושות.
אחד המאפיינים המובהקים של הגישה הדתית לסוגיה מתבטא בכך שבניגוד להשקפה הנחשבת במערב למתקדמת, היא סוברת שיש מה ללמוד מאסון טבע גדול – ויותר מכך: כי קיימת חובה לראותו כשיעור. לעומת השקפה זו, סובר הממסד המדעי המערבי, לרוב במסגרת הפילוסופיה הרווחת בדורות האחרונים במערב, כי האדם אינו אלא בעל חיים אחד מני רבים הקיימים עלי אדמות. בהתאמה לגישה זו, אין לפעולות האדם ולמעשיו השפעה או השלכה כלשהם על העולם – וכל מה שנותר לו אינו אלא להכיר בחוסר האונים שלו אל מול הטבע. מנקודת מבט זו כל מה שיכול האדם לעשות לגבי האסון מצטמצם למידת יכולתו החומרית וזה, אכן, המאפיין את התגובה הכלל-עולמית לאירוע. בהקשר של אסון האיטי, רוב הפעולות המוצאות דרכן לכותרות התקשורת בימים שלאחריו, הן אלה של ההתגייסות הבינלאומית רבה לסיוע לנפגעים, שענינן העיקרי פתירת הבעיות הלוגיסטיות שנוצרו כתוצאה מהרעש, החל בטיפול בנפגעים, המשך בשיקום התשתיות במקום הנפגע וכלה בסיוע כלל-עולמי למדינת האיטי.
בין כל הקולות הרבים המעורבים בפעולות אלה, המייצגים דאגה לקיום האנושי ברמת החומר, לא נשמע אף קול שמתייחס למשמעותו האפשרית של אסון זה במונחים רוחניים, שלא לדבר על מוסריים.
(*) על אף שכאשר מדובר במדינת ישראל מצליח מוסד כמו המכון הסייסמוגרפי, היונק מעטיני הממשל, ליצור – על יסוד סטטיסטי מפוקפק – תחזיות-שווא של רעידות אדמה עתידות, שאף אם הן כושלות במבחן התוצאה בשטח, הן מצליחות בגיוס משאבי ציבור לטובתן.
בהקשר זה, מכוון כל המחזיק בתפיסה המטפיסית של סדר מציאותי – ולרוב מדובר בבני אדם דתיים - לראות קשר סיבתי בין האסון הנורא לבין בני האדם שעליהם הומט. מנקודת מבט זו נמצאים תושבי האיטי במעמד של חוטאים שהוענשו בידי האל – לפחות עד שיוכח אחרת.
אף כי היהדות, המחזיקה במטפיסיקה שרואה את העולם כמהות שנבראה ומנוהלת על ידי האל, איננה מתיימרת לידיעה מפורטת בנושא זה, מחזיקה בתפיסה שיש בה לפחות כדי לעורר לגביו מחשבות תיאורטיות. האמונה היהודית כוללת את ההנחה שכל אסון שמתרחש - ואסונות טבע בכלל זה – הם פעולות נבחרות שנעשו על ידי האל. לפי גישה זו, לא קיימות בדרך ניהולו של האל את העולם שרירותיות או אקראיות ובחירתו של האל להמיט אסון על בני אדם אינה אלא צדה השני של מטבע הטוב שמוצא האדם לרוב בחייו.
האל שמציגה היהדות מתאפיין בנדיבות רבה. זו, הקיימת קודם כל בבריאת העולם כחלק מהרצון האלוהי להשפיע טובה על האדם, מתבטאת גם בהדרכת האדם לחיים טובים. בהתאם לכך, לפי עולם ההשקפה היהודית מהווה כל המתרחש בעולם – ולא רק אירועי-טבע ייחודיים – לא רק ברכה או קללה מצדו של האל אלא גם הזמנתו של האדם (**) ללימוד; כל מה שמתרחש בהאיטי מהווה, על כן, שיעור הפתוח לפני כל מי שיקח על עצמו ללמוד את הנאמר בו.
ונשאלת, בהקשר זה, השאלה: האם יכולים אנו, כבני אדם חושבים, ללמוד לקח כלשהו מהאסון תוך הסתמכות על השכל הישר לבדו?
ראשית התשובה על כך טמונה, כפי הנראה, בהנחות היסוד שבהן אנו מחזיקים לגבי המציאות. אם אנו מתבססים על הנחה מטפיסית שמצהירה על קיומם של סדר, סיבתיות, תכנון ותכלית במציאות, יכולים אנו להניח שאלה (כפי שהם מתבטאים בישות האלוהית) מנחים את המתרחש בעולם באופן צודק ומוסרי. בהנחה (נוספת) שיש התאמה בין המוסר המציאותי לאנושי, מוזמנים אנו לראות את האסונות שפוקדים בני אדם הן כעונש על פעולה לא-מוסרית – והן כהפסקתה של אי מוסריות פעילה.
בהקשר זה, ברור מבחינה עובדתית שרעש האדמה שהתרחש בהאיטי עצר את כל תנועת החיים בה. בהתייחס לכך, לא ניתן להתעלם מהיותה של האיטי, כאומה, ריכוז של שפל מוסרי שאין חמור ממנו. שפל זה מורכב מכמה גורמים המיוחדים להאיטי, החל משחיתות שלטונית, המשך ברקבון אנושי שהתבטא בשליטת גורמי פשע בחיי התושבים וכלה בתפיסה דתית מיסטית ולא אנושית. תפיסה זו, המיוחדת להאיטי, ואשר מושלת בחיי האיטים רבים, כולל אנשי השלטון בה, היא הרכבה של נוסחה נוצרית מקומית עם עבודת אלילים כישופית שסגדה למושגים כמו זומביות ווודו וייצאה אותם לעולם. למותר לציין שכל אלה יצרו באופן בלתי נמנע סבל אנושי רב והיוו סכנה לכל מי שבא עימם במגע.
לאור זה ניתן לראות את מה שקרה בהאיטי היום, בעקבות האסון, כתהליך רוחני של בדיקה מחדש של היסודות הרקובים של המקום, כהכנה להקמת תשתית אנושית בריאה יותר. כי קשה להתעלם מכך שאסון רעש האדמה הביא לעצירת כל שהתרחש בהאיטי ולכך שגורמים בינלאומיים יתערבו בנעשה בה, מה שאולי ייצר האיטי חדשה, טובה יותר. לפחות מנקודת מבט זו, קשה להתעלם מכך שאסון הטבע שימש כזרז להפיכת מקום רע למקום טוב יותר – ובמובן זה היה הדבר בעל משמעות מוסרית.
ודי ברעיון זה, גם אם לא ניתן להוכיח שהנחה את ההשגחה, כדי להצדיק את ראיית האיטי כשיעור.
(**) האדם בכלל והאדם היהודי במיוחד