גבולות הלגיטימציה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 624
גבולות הלגיטימציה
על מרמת השמאל הפוליטי
רבים הם האירועים שבהם נחשפת הסתירה הקבועה בגישה הפוליטית של השמאל, אשר מחד מציגה עצמה כפתוחה לעמדות אחרות משלה אך מאידך אינה מוכנה להכיר בלגיטימציה של עמדות המתנגדות לה. לאחרונה בולטים בענין זה שני אירועים, שהראשון התחולל בעקבות ביקורתו של השר יעלון על "שלום עכשיו" והשני כרוך בפירסומה בעתון שבדי של כתבה אנטי ישראלית.
הסערה שהתחוללה בעקבות הצהרותיו של בוגי יעלון בכנס "מנהיגות יהודית" מעידה לא רק על חוסר האפשרות המעשי לעצם קיומה של אופוזיציה רעיונית ופוליטית בישראל אלא גם על חוסר יכולתו של השמאל להכיר בלגיטימציה של עמדה המנוגדת לשלו. למעשה, "חטאו" של יעלון, שתקף את "שלום עכשיו" הסתכם במלאו את תפקידו הקואליציוני כמשנה לראה"מ ברצינות. הוא עשה זאת כחלק מממשלה שבמוצהר איננה שמאלנית, אך מחנה השמאל התרומם נגדו במחאה נגד מחאתו, תוך הציגו אותה כלא-לגיטימית. בכך הציג מחנה זה, המתיימר לשמור על חופש הביטוי בחברה, קודם לכל דבר אחר את הגבולות שהוא מציב ללגיטימציה של הבעת דעות נגדו.
סערת התגובות שבה נקטו השמאל וסייעניו נגד הצהרותיו של יעלון – ולא פחות מכך ההתנצלות המהירה של כמה אנשי ימין שנזעקו להגן על "פליטת הפה" של השר - חשפה במלואה את ערוות הגישה השמאלנית המקומית בחוסר יכולתה לתפקד במסגרת חוקי המשחק הדמוקרטי - ובמיוחד את אי יכולת ההתמודדות שלה עם אופוזיציה, גם כאשר זו באה מצד הקואליציה הנבחרת. הסתירה הרעיונית המשמשת כרטיס כניסה לעולם הפוליטי של השמאל מבוססת על ראייתו את עצמו כחופשי, הפתוח לקבל את "השונה" ובו בזמן על גילויי התנגדותו ושנאתו העמוקה לכל מה שבאמת שונה ממנו.
סתירה פנימית דומה מופעלת נגד הטוב והצדק גם בפרשה השבדית; כשדחה הממשל השבדי את בקשת ישראל להביע התנגדות כלשהי לכתבה העיתונאית שבה הואשמו חיילי צה"ל בסחר איברים של פלשתינאים, הוא נימק את דחייתו בכך שהחוקה השבדית מגינה על חופש העתונות בארצה. שר החוץ ליברמן הסב את תשומת לבם של אלה ששכחו כי לא לפני זמן ארוך מדי פרסם משרד החוץ השבדי התנצלות על פרסום הקריקטורות האנטי-מוסלמיות בעתון שבדי. אך אל מול סתירה עובדתית זו קיימת סתירה חמורה ועקרונית יותר, החושפת הן את הכשל הלוגי שבטענה השבדית והן את האנטישמיות של גישתה: שגם הממשלה השבדית מחזיקה בזכות וביכולת להביע עמדה – ואם תבקר כתבה מסוג זה, עדיין יהיה הדבר חלק מחופש הביטוי שבו דוגלת האומה השבדית.
הסתירה ברורה: מבחינת ממשלת שבדיה כתבה אנטי ישראלית היא חלק מחופש הביטוי ולפיכך ביקורת ממשלתית נגדה מגבילה את חופש הביטוי. אך ניתן לשאול: האם הציבור השבדי אינו יכול לראות בהבעת עמדה ממשלתית נגד עלילת דם ברורה, בלתי מבוססת ואנטישמית ביסודה חלק מחופש הביטוי גם כן? או האם לא נראה למשרד המשפטים השבדי שיש מקום לתביעת לשון הרע נגד העתון, גם אם לא מדובר בהוצאת צו סגירה למי שמקדם שנאה ופגיעה אנושיים?
בוודאי שאין צורך ביכולת אנושית גבוהה במיוחד כדי להבין זאת, אך גבולות הלגיטימציה בשבדיה פועלים, בדומה לישראל, בשירות השמאל האנטי-ישראלי; זה מתבטא בצורה שמאפשרת לשקר להתפרסם בציבור אך בולמת כל נסיון להתנגד לו: למעשה, השבדים מאפשרים את זכות הביטוי לשקרנים האנטי-ישראליים בתירוץ של חופש העיתונות וסותמים את פיות עצמם מלמחות בעד ישראל בטענה שהדבר אינו לגיטימי.
בכל צורות ההתייחסות הללו מתבטא עקרון שמאלני כולל אחד: אנו מעניקים למה שאנו סוברים כצודק לגיטימציה אוטומטית, אך מי שמביע עמדה שאיננה שייכת למחננו חוצה את גבולות הלגיטימציה ויש להוקיעו כמי שמפר את חופש הביטוי. כך, מאירוע פוליטי אחד למשנהו, מחנה השמאל מצמצם יותר ויותר את גבולות הלגיטימציה שהוא מאפשר למתנגדיו, עד שחופש הביטוי שלהם הופך למוגבל ביותר. למעשה נמצא היום מי שאיננו שמאלני במגננה קבועה מפני מחנה השמאל אשר תוך התיימרות לכיבוד עמדות מנוגדות שלו סותם את פיות מתנגדיו בטענה שהם חורגים מהגבולות הלגיטימיים של חופש הביטוי.
מה מקורו של חופש הפעולה שבו נוקט השמאל כדי לעוות את מושג חופש הביטוי? ביסודו של דבר מתבסס הוא על אחד הרעיונות הפילוסופיים הנפוצים ביותר בחברת זמננו, המהווה מלכודת קבועה לכל מי שמנסה להציג עמדה רעיונית משמעותית: הפוסט מודרניזם. אחת המלכודות המתוחכמות שנכונות לאיש הרוח של זמננו בממלכת ההטעיה השמאלנית היא הרעיון שלכל דעה יש מעמד לגיטימי. רעיון זה שואב את כוחו מהגישה הפוסט-מודרניסטית, המעניקה לכל עמדה לגיטימציה ולפיכך שוללת את האפשרות להתנגד לה או לשלול אותה כמוטעית.
נקודת התורפה של הרעיון הפוסט-מודרניסטי הוא הקשר המוטעה שהוא עושה בין עובדת היותו של כל אדם בעל זכות לעמדה אישית לבין הרעיון שאין בנמצא אמת מוחלטת וחד-משמעית או שלפחות אין אמת כזו בהישג ידו של האדם. על יסוד זה מעניק מחנה השמאל לכל עמדה מעמד של צדק פוטנציאלי, אך עם זאת הוא מעדיף תמיד את העמדה המקורבת לשלו. בהקשר זה נוהג השמאל הפוליטי כאילו היה מורה לחשבון המלמד את תלמידיו שכל אחת מתשובותיהם לבעיה נתונה נכונה כחברתה – אך בכל זאת תשובתו של בנו של מנהל ביה"ס היא הנכונה ביותר...
בחברה מציג עצמו השמאל כמי שמגן על חופש הביטוי ומאפשר (לכאורה) לגיטימציה לכל. על פניה נראית פתיחות זו כערך חיובי, המכבד את רצון הביטוי האנושי ואת ריבוי הדעות בציבור. ונשאלת, בהכרח, השאלה: האם יש גבולות לגיטימיים לחופש הביטוי? האם מותר לחברה לאסור על רעיונות מסוימים להתבטא? התשובה היא: כן, בוודאי. כל רעיון הפוגע בזכויותיהם של בני אדם חפים מפשע איננו לגיטימי מבחינה מוסרית. בחברה אנושית תרבותית מוגן כל אדם לא רק מאלימות פיזית אלא גם מאלימות מילולית – וכל המצהיר על דברים שיש בהם כדי לפגוע ימצא שקרבנו יכול להתגונן מפניו בדרכים שהמדינה מעמידה לרשותו. במקרים מובהקים שבהם קיימת השתלחות ישירה נגד קבוצה אנושית, המאשימה אותה קבל עם ועדה במעשה פשע, גם אין הממשל צריך לחכות עד שמעשה הגנה מסוג זה ייצא לפועל.
האחראים לכתבה השבדית חצו את גבולות הלגיטימציה בפרהסיה וללא דאגה. פרסומה של כתבה מעין זו הוא מעשה פשע לכל דבר, אשר רק תפישה מעוותת של חופש הביטוי יכולה להתייחס אליה כאל חלק מחופש זה. למעשה, די לצפות בהתנהגותו של השמאל הישראלי כלפי הדברים שאמר נגדו השר יעלון כדי להבין שגם השמאל חושב שיש גבולות לחופש הביטוי; הוא רק לא אוהב אותם כשהם חלים על נושאי דברו...