בין עולם הנצח לעולם ההווה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 690
בין עולם הנצח לעולם ההווה
חשוב על יום, על חודש, על שנה, על דור. דור זה כבר קשה, בלתי נתפש משהו. חשוב מליון שנה. בלתי אפשרי לחלוטין לתפישה ישירה - וקל וחומר מיליארד שנה. דעת האדם איננה תופשת מיליארד. המדענים מספרים לנו על בליוני שנים בהם קיים היקום ועל מליוני שנות אור. בני אדם אינם תופשים מספרים אלה אלא כמספרים. ל1,000,783,559,542,21 אין קיום כמהות שהשכל הישר יכול להתייחס אליה במציאות. מנקודת המבט של התפישה האנושית אין הבדל בין המספר שלעיל לבין 122,304,506,588: אף כי ברור כי שניהם שונים בכמות, נמצאים שני אלה מחוץ ליכולת האנושית לדמות.
היכולת האנושית לדמות קובעת את המרחב שבו פועלת התודעה האנושית כי על מרחב זה להיות נגיש כדגם ראייתי (כזה שמתאים לעולם החושים ולעין האנושית). מספר ארוך מדי מוציא את האדם מחוץ לויזואלי, למימד בלתי-תפיש מבחינה חושית, למימד מופשט שבו המספרים אומרים רק "גדול", "גדול מדי", "אינני תופש זאת" וכיו"ב.
בצד מספרים גדולים מדי לתפישה האנושית, שניתן למצוא היום בתיאוריות מדעיות המתארות את היקום, ניתן למצוא בפילוסופיה תיאוריות מטפיסיות המשתמשות, דרך קבע, באמירות כמו "מעבר ליכולת האדם לתפוש" ו"מעבר ליכולתו של השכל". בהקשר זה ברור שהמספרים חסרי המשמעות משרתים את המושגים חסרי המשמעות: אלה מתאחדים עם אלה כגוף מופשט החובר לשלד מופשט עוד יותר. התוצאה: מהות חסרת משמעות ובלתי נגישה לתפישה, שאיננה שייכת, למעשה, לעולם הזה. אין האדם יכול, למעשה, לתפוש מהות כזה (אלא אם כן "מה שאינני יכול לתפוש" ייתפש כצורה מעוותת כלשהי של תפישה).
הסכנה שבהתעמקות בתפישות הויה נצחיות וגבוהות מסוג זה בתחומי המטפיסיקה והמדעים האחרים היא - בלי קשר לנכונותן העובדתית - בהתנתקות מהמציאות החוייתית ברמת התפישה החושית ובהשלכותיה הנפשיות. דבר זה היה קורה לילד בן שנה אם היו מדברים אליו בשפת המתימטיקה הגבוהה. בפעולת התעמקות מסוג זה עלול אדם לבצע סוג של בריחה נפשית מן המציאות, הדומה לנטילת סמים: זוהי בריחה ממציאות העולם הזה, מן העולם האובייקטיבי שבו עובדות נתפשות על ידי החושים. עם זאת, יש לזכור שיש בריחה גם בסגידה לעולם המייצג את הקיצוניות השניה, עולם החומר של מה שכאן ועכשיו. בשני מקרי בריחה אלה קיים ניתוק מן המציאות האובייקטיבית, מהחיים בטריטוריה המוקצית לאדם על ידי זהותו וטבעו.
תחום-חיים טבעי יש לנפש האדם, ובו קיים יחס מסויים, שווה ומוגדר, בין יכולת התפישה לבין יכולת הפעולה. זוהי סימטריה של התאמה בין מה שהאדם חושב, תופש ופועל, בין המופשט למוחש. יחס זה ניתן להיות מוגדר גם כהתאמה בין עולם ה"כאן ועכשיו" לבין עולם ה "אתמול והמחר".
מנקודת מבט זו ניתן לראות את הפיצול הפילוסופי המערבי בא לידי ביטוי בחויית פיצול הנחווית על ידי היחיד: מחד הוא מופצץ על ידי זרם מידע אדיר המציף אותו מצד הטכנולוגיה ו"פלאיה", אשר מפתים אותו לשקוע ב"כאן ובעכשיו" - ומאידך בתיאוריות מדעיות ששופעות לא פחות מידע, אשר נושאות את מיקודו של בן התקופה אל מרחבים בלתי מושגים בזמן ובחלל. כך נוצרת הפרדה מעשית בין עולם מצומצם מדי של מה שכאן ועכשיו לבין עולם רחב יותר מדי של "פעם" המשתרע אחורה בזמן מליוני שנים ובחלל בליוני גלקסיות - גדלים שבהם משמשים בליונים, טריליונים ומיליארדים כמספרי יסוד.
במציאות קיימים מה שכאן ועכשיו בצד מה שמעל ומעבר. על כן, על היחיד לשאול את עצמו עם כל פגישה שלו במה ש"מעל ומעבר" מה זה אומר לגבי ה"כאן והעכשיו" שלו - ובכל פגישה עם "כאן ועכשיו" עליו לשאול את עצמו מה זה אומר לגבי "מה שמעל ומעבר". רק כך תישמר האובייקטיביות של אחדות העולמות במציאות. אחרת יחיה האדם בחויה מפוצלת של עולמות מנוגדים, אשר אחד מהם מוחשי ומסויים ביותר והשני בלתי נתפש לחלוטין. חויה מסוג זה מעמידה בפני בני האדם בחירה בין מה שעיני רואות ותו לא לבין מה שלעולם לא אוכל אף לדמיין בעיני רוחי.
בחירה כזו איננה אפשרית לאדם ובכל זאת כל אחד מבני האדם החיים היום מוצב בפניה. ורוב בני האדם אכן בוחרים בחיי רגע עכשויים שאין בהם מחשבה יתרה או בחיי מחשבה מופשטים ומנותקים מהנאות ההווה. כל אחד מן הקצוות עלול להיות אליל שירסק את האדם לקרקע או אליל שימית את גופו למען תחיה נשמתו. האדם אינו מותאם לחיי ניתוק כאלה, של "או או". לאדם המציאות כולה והיא כוללת את העולמות כולם.