תרבות הרצח

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 836

 

תרבות הרצח

תעודה כוידוי ערכי

ביום ראשון האחרון הוקרן בערוץ הממלכתי של הטלויזיה הישראלית סרט התעודה "בטחוניים", שעסק בתיאור חייהם של שפוטי ארגוני הטירור הכלואים בארץ לתקופות ארוכות. באחת מתמונות הפתיחה של הסרט מצהירים כמה מהאסירים על אורך הזמן שנגזר עליהם לשבת בכלא הישראלי – ומדובר במספר כזה או אחר של מאסרי עולם, צורת הגדרה שממנה ניתן להסיק לגבי אחריותו הישירה של האסיר לרצח ישראלים.

סרט זה, שזכה לאחרונה גם בפרס בתחרות אמריקאית של סרטי תעודה, מציג לצופה את נקודת מבטם של אסירים שהיו מעורבים בפעולות טירור שנערכו בישראל, תוך כדי תיאור חייהם בבית הכלא; האסירים, כך מראה הסרט, מנהלים חיי לימוד עשירים ואיש מהם אינו מתחרט על מעשיו או מטיל ספק ברעיונות שהביאו אותו לבצע את פיגועי הרצח או לסייע למבצעיהם. זולת זאת, נראה שהם שלווים ובריאים, מנומסים, נעימים וחייכנים. למעשה, יש בסרט כדי לשכנע את הצופים כי "השד אינו נורא כל כך" – כי מדובר בבני אדם נורמליים, כמוני וכמוך, אשר מצאו את עצמם בליבה הגועשת של הסכסוך המקומי. זאת – אם אין הצופה לוקח בחשבון שמדובר ברוצחים.

רוצחים.

נחמדים ככל שייראו בסרט, או ככל שיאמינו המעורבים בעשיית הסרט והצופים בו, אין ישראלי בעל שכל ישר יכול להתעלם מכך שידיהם של אנשים אלה מגואלות בדם – ושמבחינה פוטנציאלית, נמצא אף הוא, כמו כל חף מפשע אחר - ברשימת הנרצחים שחייהם נגזלו על ידי אלה וחבריהם.

יש, כנראה, קושי בהצהרה החד-משמעית המשתמעת מהמלה "רוצחים" ולכן הם נקראים במציאות שירות בתי הסוהר הישראלית "בטחוניים". לכן, כנראה, בחר גם יוצר הסרט בשם זה לסרטו. איכשהו, הקריאה לילד הרוצח בשמו קשה על הישראלים, בניה של חברה שהמלה "רוצח" נחשבת בה כפסק-דין מוסרי ברור, חזק ובוטה מדי מכדי להצהיר עליו.

יש בהתחמקות מלומר מלה זו – לאורך כל סרט התעודה הארוך למדי – משום וידוי פסיכולוגי מצד הישראלים; כנראה שוידוי זה מקורו, בעיקרו, בצד מובהק אחד מסויים של הישראליות – הצד שלא למד מעולם את ההבדל העקרוני שבין רוצח לחף מפשע. בנוסף, יש להניח כי ישראלי זה אף חושד בעצמו שלפחות באיזשהו מקום אין הבדל עקרוני בין מה ש"הם" עשו לנו למה ש"אנחנו" עשינו להם...

כך או כך, לא ניתן למצוא בסרט שום עדות ברורה לעמדה מוסרית חד משמעית של הצד הישראלי, יוצר הסרט, כנגד הרוצחים. הצד השני, מאידך – זה של האסירים - מצולם כשהוא משדר רמזים ברורים על השקפתו נגד הישראלים ואף מצהיר, בצורה זו או אחרת, כי מבחינתו המאבק נמשך. הדברים, כמובן, אינם זוכים לתגובה שיש בה משום הצהרה כלשהי מן הצד הישראלי – והיצירה התעודית מתנהלת לה בתלם שבמונחים פסיכולוגיים מודרניים ניתן לקרוא לו "בלתי שיפוטי" – אך במונחים של פסיכולוגיה של השכל הישר ניתן לראותו גם כוידוי ישראלי על חולשה מוסרית.

וחשוב, על כן, בהקשר זה, להוקיע את מצב הריק המוסרי הזה כאפייני רק לחלק של החברה הישראלית, החלק שלא במקרה עושה את הסרט, והוא גם זה שמרשה לעצמו להתחכך כל כך קרוב לאסירים אלה, עד שהוא יכול אף לראות אותם – כפי שהדברים נאמרים במפורש בסרט – כפרטנרים של ישראל לפתרון הפוליטי העתידי.

כי אין ספק שמדובר בסרט חשוב; הוא חשוב כי ממנו ניתן ללמוד על החברה שאיתה יש לנו, ליהודים הישראליים, מלחמה. כנראה מבלי להתכוון לכך, סרט התעודה הזה ששידרה הטלויזיה הישראלית השבוע מהווה שיעור חשוב בהכרת חברת האוייב. למעשה, הוא מהווה עדות לכך שמה שעשוי להיראות לצופה לא מיומן כחברת בני אדם אינו אלא חברה של בני אדם אשר על אף טענתם למעמד של חברה אנושית תרבותית, עדיין רחוקים מהשלמת התנאים הדרושים להשתתפות בחברה כזו.

"הבטחונים" מהווה עדות לכך שהתרבות הקרויה בפי חותמי ההסכמים שלנו "פלשתינית" רחוקה מלהיות תרבות אנושית, ואם בכלל ניתן להשתמש במושג "תרבות" לגביהם, צריך מושג זה לחבור למושג "רצח" כדי לבטא את החשך היסודי שקיים בה לגבי ערך האדם. לצורך הענין, יתאים, אולי, הביטוי "תרבות רצח" לבטא את החברה הזו.

סכום התנהגותם של הרוצחים ושותפיהם, כולל בני משפחותיהם ומנהיגיהם, ביחד עם מה שאנו יודעים על התנהגותם מכל המקורות האחרים שמהם יש לנו מידע, אומר שמדובר בתרבות שבה הרצח, כלומר היוזמה לנטילת חייהם של בני אדם, מקובלת כרעיון אנושי לגיטימי, שיכול להיות חלק משגרת חיי אנוש.

מה משמעות האמירה "תרבות רצח" בהקשר של החברה הערבית הנמצאת במלחמה נגדנו? מדובר בתרבות אנושית עתידית, כלומר כזו שהאנושיות עדיין לא הגיעה בה למימוש מלא, אשר השותפים בה סוברים שרצח הוא יסוד קיומי הכרחי בחברה. מדובר בחברה המייצגת דרגה אנושית נחותה של מודעות לערכי יסוד אנושיים, שבראשם חיי אדם. בחברה כזו עדיין לא נתפתחה ההכרה בכך שחיי האדם הם הערך הגבוה ביותר – ושלפיכך יש להעדיף כל סוג של הפסד על פני נטילת חיים על ידי פעולת הרג. מאפייניה היסודיים של תרבות רצח יבואו לידי ביטוי בכך שרצח ייתפש בה כפתרון המושלם – והכמעט-אוטומטי – לבעיות וסכסוכים המתגלעות בין בני אדם. בקשר לסכסוך במזרח התיכון משמעות הדבר היא שהרצח – בלי אבחנה יחידאית הכרחית - ייתפש על ידי בני חברה כזו כפתרון הגיוני של הסכסוך, גם אם לא יהיה לרצח זה שום קשר ישיר לפתרון וגם אם לא יהיה מדובר ברצח של מי שאחראי לפשע באופן יחידאי.

גישה זו גם מגדירה את ההבדל בין תרבות אנושית אמיתית לתרבות רצח. בתרבות אנושית הוצא הרצח אל מחוץ לרשות והריגה מופעלת רק כהגנה עצמית מפני רצח. בתרבות רצח משמש הרצח גם ככלי של גיבוש משפחתי-שבטי, כמו בתרבות נקמות הדם ומעשי הרצח על כבוד המשפחה, הזוכים לכבוד חברתי בחברה הערבית. ההבדל הזה בין תרבות אנושית לבין תרבות של רצח מאפיין את הסכסוך המזרח תיכוני כי בניגוד למגמה ההתקפית של אויבותיה, אשר הפלשתינים נוקטים היום במידתה הקיצונית ביותר – ההתאבדות הרצחנית - כל פעולותיה הכוחניות של ישראל הן פעולות של הגנה עצמית, המבקשות למנוע רצח או להעניש עליו.

בשל מחדלים חינוכיים ופילוסופיים, ישראלים רבים אינם מודעים להבדל עקרוני זה. זו עובדה שהרצח, שנתפש בתרבויות הרצח כחלק מפעילות נורמלית, הן בפתרון סכסוכים פוליטיים והן בפתרון בעיות אישיות, אינו מקובל על בני תרבות אנושית ראויה לשמה, רחוקה מלחלחל תרבותית לעומקי החשיבה של חלק מהישראלים. דבר זה, שהוא עדות לבורות חמורה ומסוכנת ולמצב נחות מוסרית של החברה הישראלית בימינו, באה לידי ביטוי בסרט התעודה ששודר בערוץ הממלכתי.

הכרה בהבדל תרבותי זה חיונית לקיום ישראל כתרבות אנושית, אך היום מדובר גם בלבו של עימות תרבותי המקיף את העולם כולו . ישראל, במובן זה, מהווה גשש ערכי קדמי בחיל התרבות האנושית, המחזיק במחוייבות המוסרית להתריע ולהזהיר את שאר חלקי העולם החפשי. האסיר הרוצח שבידי ישראל הוא יצור אנושי שנולד לתרבות רצח ולמד שהרצח הוא נתיב לגיטימי ביחסי-אנוש. אסור שתהיה זו גם הגישה המוקרנת מישראל, מכיוון שזו צריכה למצוא את דרכה, במוקדם או במאוחר, אל מחוץ לתרבות האנושית. היום מהווה ישראל את עמדתה הקדומנית של התרבות האנושית כלפי תרבויות הרצח והתרבות כולה תלויה בממצאיה. יותר מהפרס, עצם העובדה שסרט זה השתתף בפסטיבל לסרטים תעודיים בארה"ב מוכיחה עד כמה נצרך וחיוני להציג את זהותם של הרוצחים כלפי העולם החופשי כמות שהם, ולו כדי שיהווה הדבר אזהרה.

בתרבות אנושית אמיתית, זוכה רוצח למעמד של סוטה, אם נכשל בהערכה כה נמוכה של ערך חיי האדם – ומטופל בהתאם. יש הקשרים שבהם הוא נמצא בלתי כשיר להחלטה בוגרת, כמו מי שלוקה בילדותיות יתר. אך בתרבות רצח, שבה רואים את מעשה הרצח כחלק לגיטימי של התנהגות אנושית – יש אף הרואים במעשה הרצח הגשמה עצמית או, כפי שראינו בסרט, דרך להנהגה. למותר לציין כי יש בעולם המוסלמי הרואים בהתאבדות הרצחנית מעשה המעורר כבוד ואת זאת ניתן ללמוד מההטפה הרגשנית לכך, המשודרת על ידי התקשורת הפלשתינאית לילדים ולנוער.

כאמור לעיל, בניה של תרבות רצח אין רואים הבדל עקרוני בין פעולת רצח לבין הגנה עצמית מפני רצח. את העקרון הזה – שמבדיל בין תרבות אנוש לתרבות של רצח - יש רבים בתרבות ישראל שעדיין לא הפנימו, מה שגורם להם לראות את פעולותיהם של הרוצחים כפעולות מלחמה לגיטימיות. בכך הם מחזקים את תרבות הרצח העולמית בכלל ואת הפלשתינאית בפרט ומרחיקים את יום הוקעתה והוצאתה אל מחוץ לחברה האנושית.

על ראיית הרצח כמעשה שגרה תעיד העובדה שמעולם לא שמענו על שום מידה של ספקנות לגבי מעשה הרצח שהועלתה לדיון אי פעם במחנה האוייב. בזמן שכמעט כל תרבות אנושית – וישראל של היום היא דוגמה לכך – מתחבטת בשאלות קשות של זכות מוסרית לגבי נטילת חיי אדם, אין תרבויות הרצח מציגות שום סימן שאלה לגבי פעולה זו ולכל בניהן – מילד ועד זקן – נראה שאין הגיוני יותר מלרצוח אדם בשל סכסוך קרקעות. עקרון זה הוא, למעשה, גם מה שצובע באדום את הסכסוך במזרח התיכון...

את מידת ההצדקה העצמית של האסירים במעשי רצח ניתן ללמוד בסרט כמו "הבטחוניים" מקטעים מזעזעים, כמו זה שבו לומדת לראשונה האשה שהסיעה את המתאבד לפיצוץ ב"סבארו" על כך שנהרגו שם שמונה ילדים. האשה, אם לארבעה בעצמה, מגיבה על הגילוי בחיוך. לכאורה, נראה שהיא מגלמת מושא לשנאה כאדם לא מוסרי, אוייב. למעשה, מדובר באדם שאינו אלא חלק מתרבות רצח. לפי תפישתה התרבותית של אטשה זו, הרצח שבו היתה מעורבת יספק לה כבוד עד סוף ימי חייה.

דבר זה מעיד על הסכנה שבפעולה משותפת עם בניה של תרבות רצח. במובן זה, יש לסרט התעודה הזה תפקיד חינוכי חשוב: שומה על בני התרבות בעולם החפשי להבין כי לא ניתן להתייחס אל חברת אדם כזו כאל בני תרבות אנושית ואסור לנו אף לאפשר להם לראות את עצמם ככאלה. כל עוד לא הוכיח בן תרבות הרצח שרכש את ערכיה של תרבות אנוש, יש להתייחס אליו כאל מהות מסוכנת שעדיין לא הגיעה, מבחינה התפתחותית, למצב שבו יש לראותה כשוות-ערך לצורך דיון.

ישיבה לשולחן עם בני תרבות רצח היא מעשה מסוכן, אשר מבצעו, אם הוא מייצג בני תרבות אנוש, הוא טועה ומטעה את אלה שהוא מייצג. תרבות הרצח איננה של בני אדם אלא של ישויות הנראות, מתנהגות ופועלות כמו בני אדם, אך יש, ביסודן, גם מרכיב אנטי-אנושי ההופך אותן לכאלה שאסור לאדם תרבותי להתקרב אליהן מחמת הסכנה לחייו.

לא לפני זמן רב היה בעולם מצב שבו היו בני תרבות נמנעים מלהגיע למקומות שבהם, על פי נוודים, שלטו שבטים של פראים אוכלי אדם. סרט תעודה כמו "בטחוניים" מלמד אותנו על קיומן היום, עלי אדמות, של תרבויות פראים, שאין סכנתם לבני תרבויות אנוש פחותה משל סכנת אוכלי האדם ועל כן אין להתייחס אליהן כאל תרבות אנושית. אך בני תרבויות אלה למדו להציג תדמית חיצונית של בני אנוש תרבותיים ויתכן שבמידה רבה אין אף הם עצמם מודעים כלל להבדלים שבין חברתם לחברה אנושית, אך לא רק שאין הדבר מפחית כהוא זה מסכנתם לתרבות האנושית – הוא אולי אף מגביר אותה.

הסכנה שבה מדובר – זו המגולמת על ידי הרוצחים ה"נחמדים" – נשקפת לכלל החברות התרבותיות שקיימות היום. הכרה בקיומן של תרבויות הרצח עשויה להיות השלב הראשון לנצחונה של תרבות אנושית אמיתית בעולם, מה שיקדם את מצבו של העולם האנושי לדרגת ההערכה הראויה לחיי היחיד. יש להכיר בכך שמצבו הפסיכולוגי של בן תרבות רצח כמוהו כשל ילד שאינו מודע לטרגדיה הנגרמת על ידי אבדן חיי אדם – ונראה שזהו סוג המהות התרבותית המעורבת במקומות שבהם נקטלים היום המוני אדם בעולם. אם מה שמאיים על שלום העולם של היום הוא עימות בין התרבויות האנושיות לתרבויות הרצח, אסור לבן תרבות להציב את עצמו – או, אם הוא מנהיג, את בני עמו – במישור שווה-ערך לנציגיה של תרבות רצח.

במיוחד בימינו, שבהם מתעמתת התרבות המערבית עם מדינות העולם השלישי, שבחלקים גדולים ממנה לא קיימת הערכה לזכויות האדם, שלב הכרה זה הוא הכרחי. אלה שאינם רואים את חיי האדם כערך עליון אסור שיקבלו סיכוי שווה מול אלה שכן, כי הדבר מהווה סכנה לבני התרבות האנושית המתקדמת. על אף מחדלים רוחניים גדולים, ההבדל בין ישראל לאלה הוא עדיין ההבדל האיכותי העקרוני שבין חברת רצח לחברה אנושית תרבותית, הרואה רצח כסטיה. יש בתרבות הישראלית כוחות העלולים להביאנו לאי הבחנה בהבדל זה ולשגיאה הגדולה שבראייה שויונית של הצדדים בסכסוך. הדבר עלול להביא את ישראל להפסד של חיים יקרים בשל האשליה שמדובר בבני אדם הרואים את ערכי האדם בעיניים של בן תרבות אנוש מתקדמת ולא היא. לפי מה שראינו בסרט התעודה "הבטחוניים", אין לבני התרבות הפלשתינית שום יכולת לתפוש את יסודותיה של המערכת הערכית התרבותית ההומנית וזו הסיבה, למעשה, למלחמתם בה. אסור שראייתם את פעולות המלחמה של ישראל המתגוננת כאילו הן שוות-ערך מוסרי להתקפותיהם הפראיות עליה, יקבלו מעמד לגיטימי בתרבותנו, כי בנפשנו היא.