שד עקר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 651
שד עקר
על אף ההפחדות המתמידות שלו בדחליל השד הדמוגרפי היה השמאל הקיצוני תמיד מיעוט זניח מבחינה מספרית.
כוחו של מיעוט זה היה תמיד באכזריות, בהתמדה ובדינמיקה המתמדת, אשר חותרת אל עבר שליטה פוליטית על חשבון כל ערך אחר.
בהקשר זה, הנושא הדמוגרפי הוא רק תרגיל בטרור, מפלצת פסיכולוגית, שד עקר.
העקרות המעשית של שד זה מודגמת במספרם ההולך וגדל של הדתיים החרדיים, שאר שומרי המצוות, אנשי הימין הלא-דתיים ואנשי ההתיישבות הרבים – וגם של הלא-יהודיים, אשר אינם מקבלים כוח שליטה מדיני ביחס המתאים לגידולם המספרי באוכלוסיה.
הלא-יהודים במדינה אינם מעניינים כל כך את היהודים, אך השמאל מצליח להפחיד באמצעותם את היהודים. "אם הם יהיו הרוב" מאיים השמאלן "אוי ואבוי לנו". על סמך הפחדה זו מצליח השמאל לגרום לרבים להצדיק רבים משגעונותיו, שהבולט בהם הוא ויתור על חלקי ארץ ישראל.
אך השמאל הקיצוני הזה איננו חושש מהשד הדמיוני הזה, כי הוא מעולם לא ציית לו; שום קבוצה באוכלוסיה איננה כה קטנה כמיעוט השמאל הקיצוני ובכל זאת לא הפריעה לו עובדה זו מלשלוט באוכלוסיה גדולה ממנו מספרית פי כמה...
יתרה מזו, בעקבות תעמולת השמאל הוא גרם לרבים מן היהודים – ובמיוחד לשומרי המצוות שבהם – להאמין בכך שכל מה שעליהם לעשות כדי להגדיל את שליטתם בגורלם הוא להגדיל את מספרם. בעקבות מיתוס הדמוקרטיה המספרית סוברים רבים מהם, בתמימותם, כי גדילת מספר בניהם בצבא, באקדמיה ובכלכלה, תשנה את המודעות השלטונית ו/או את מעמדם בשדולות השליטה.
אבל הם אינם שייכים למועדון הסגור של החבר'ה.
הדתיים-הלאומיים אינם יודעים שהם נתפשים על ידי השמאל הקיצוני בדיוק כפי שאנשי מחתרות האצ"ל והלח"י נתפשו על ידי אנשי ההגנה לפני קום המדינה – ככאלה שאינם שייכים לחבר'ה. מה שקובע מאז קום המדינה ועד היום הוא האם אתה שייך לחבר'ה – כי אם אתה לא, אתה מהווה איום על המשטר.
רבים הם המגזרים בישראל אשר חבריהם, המאמינים בדמוקרטיה, אינם יודעים שמערכות השלטון שייכות לחבר'ה עוד מלפני קום המדינה – ושמדובר בחבורת מועדונים סגורים וסודיים, שהוקמה כבר אז, ששום איש מחוץ לחבר'ה אינו יודע מה כתוב באותיות הקטנות של בקשות ההתקבלות אליהם, כי שם כתוב רק "אני מהחבר'ה".
גדילת האוכלוסיה בישובים מעבר לקו הירוק או בקצונה הצה"לית נשמרת באופן מוקפד על ידי השמאל כך שלא תעבור גבול מסויים, שיכריח את ההנהגה האמיתית לתת הגה משמעותי כלשהו בידיה. וזה לא משנה עד כמה אתה מוכשר – הסיכוי היחידי שלך להתקבל למועדון הוא שמישהו בחלונות הגבוהים החליט להוכיח באמצעותך שישראל היא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" ליהודים. ואז אתה יכול להיות טייס או, אפילו, נשיא – אך אתה תמשיך להיות משרת השיטה, אפילו אם אתה מייצג את רוב האוכלוסיה.
הדוגמה המכריעה ביותר בנושא זה התרחשה כאשר עלתה ממשלתו של בגין לשלטון במהפך שאירע לפני עשרות שנים. אף פעם – לא אז ולא מאז – לא שלטו בארץ כוחות שאינם שמאלנים או חילונים-נוצרים (כלומר סוציאליסטים).
את המבנה היסודי של המשטר, ובתוך זה את קביעת פירמידת השליטה בחברה, ביצע השמאל עוד כשהכשיר את השטח למדינה המפא"יניקית שעמד להקים ב48. כשהשמאל הקיצוני הקים את המדינה, הוא לא היה הרוב – ובכ"ז, על ידי תחבולות, רמיה ותמרונים אכזריים הוא הצליח לעצב את המשטר בדמות חזונו.
ומדינה זו, בדמות חזון השמאל המפא"יניקי, עדיין קיימת. ביחס לעקרונות השמאל המנהלים את המשטר הריכוזי שזכויות האדם אינן מוגנות בו, החלפות האיוש בתפקידי המשנה של הממשל הן זניחות. המדינה היא עדיין נוצרית-שמאלנית בעקרונותיה ואנשי הרוח השמאלניים שלה עדיין ניצבים ליד ההגה ושולטים במרכזי הכוח שלה.
הכלכלה, הצבא, האקדמיה, המשפט, החינוך, התקשורת ושאר גלגליה הראשיים של מכונת המדינה עדיין פועלים לפי אותה מתכונת יסודית של ביורוקרטיה בולשביקית היורקת מתוכה את כל המערער על סמכותה ודואגת לכך שבראשה של כל פירמידה מפירמידות הכוח של השלטון יעמוד תואם-עריצות.
העקרון הדמוקרטי-דמוגרפי של העליונות המספרית איננו שולט במערכות אלו. למעשה, כמו בבית המשפט העליון, הרוב מורשה לשלוט במערכת כלשהי רק אם חבריו נבחרו בקפידה לפני כן כדי לוודא שכולם מחזיקים בדעות הנכונות.
השד הדמוגרפי אינו אלא עקר מבחינת המועמדויות שהוא מציע לשלטון. אין ספק שהיהודים הדתיים מוזמנים לשלוח אליו תמיד את בשר התותחים ואת מסיהם, אך הם לעולם לא יסכימו לקבל ממנו מי שאינו מסכים עם "זכותם" לשלוט – וקל וחומר מי שמערער על שלטונם דרך אי קבלת הנחות היסוד שלו לגבי מבנה המשטר.
משטר העריצות של המיעוט השמאלני איננו מרשה שום יוצא מן הכלל; אף קהילות היהדות, שבידן ידע אדיר לגבי הדרך הנכונה שבה צריך להתנהל משטר, חייבות להצניע ידע זה במדינת ישראל ולהתקיים בה בגבולות המחתרת שמתאפשרת להם על ידי שלטון המיעוט הדיקטטורי הרודה בהם.
למעשה מהווים במדינת ישראל היהודים - דתיים ובכלל – עבדים. זה לא משנה מה יהיה מספרם. עד שלא יתבצע שינוי עקרוני ביסוד הרעיוני של המשטר, הם לא יקבלו דריסת רגל אמיתית במוסדות השלטון. כמו באצולת ארצות הגלות יכול היהודי, במקרה הטוב, לשמש רק כרופא המלך או כגובה המסים שלו, אך במצב הקיים הוא לא יהיה המלך.
הצלחתו של הרודן היא כה גדולה, שבכל הפעולות הללו נראה שהדבר האחרון שהפחיד אותו היה גדילתם המספרית של האזרחים המתנגדים למשטר שהקימו כאן אנשיו. השד הדמוגרפי אינו אלא כלי ביד המשטר להפחיד את נשלטיו. על אף הצהרותיו על "דמוקרטיה" ו"זכויות המיעוטים" ממילא אין בכוונותיו – והוא מחזיק בידע ובנסיון לגבות זאת – לחלוק שום חלק משלטונו המוחלט לאחרים.