קלון במקום כבוד!
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 690
מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ד' ;
יבשו ויבהלו עדי-עד ויחפרו ויאבדו
(תהלים פג יז)
קלון במקום כבוד!
בכל פעם ששמאלני אומר משהו כמו "המתנחלים הם גם בני אדם" או "השמש זורחת ביום", בכל פעם שמישהו מן השמאל מתבטא לטובת השכל הישר, ההגיון והצדק, מתחוללת בחוגי המחנה הקרוי בשמאל "הימין" חגיגה גדולה ואנשי המחנה הזה עושים כבוד גדול לשמאלני "החוזר בתשובה" בהתרגשות אקסטטית, מבלי לשים לב לכך שמה שהם מצהירים עליו, למעשה, הוא שעצם השתייכותו של אדם לשמאל מקנה לדבריו חשיבות מיוחדת ונותנת להם חיזוק מיוחד.
זה כמעט עושה לי חשק להצטרף לשמאל לתקופה מסויימת כדי שיקחו אותי אחר-כך ברצינות – רק שאינני יכול, אפילו ליום אחד, להיות טיפש או, גרוע מזה, לסייע לרוצחים. הרי אנו צריכים לפעול בדיוק להיפך: לא רק שאל לנו לתת כבוד לשמאלנים, אלא שעלינו לדאוג לכך שהם יבינו את העוול שהם שותפים בו כמה שיותר מהר – ויתביישו בכך!
אם אנו חפצים שאנשי השמאל הטועים בדרך בתמימות ישובו אל דרך הישר, אל לנו לגרום להם לחשוב שהשמאל מייצג אפשרות לגיטימית שיש בה כבוד כלשהו. כמה שיותר מהר יידעו אנשים שלהיות חלק מהשמאל משמעו – במקרה הטוב ביותר – להיות, מבחינת ההתפתחות האנושית, בשלב של גולם, עוּבר או תינוק – ייטב לכולנו!
אלה שהיו מזוהים במשך תקופה ארוכה עם השמאל ו"עברו" בשנים האחרונות לצד הפוליטי של השכל הישר (ולו רק בנושא אחד) – אנשים כדוגמת שטייניץ, דנקנר, לורד ומגד – מוערכים על ידינו לא בשל מה שהיו אלא בשל מה שהם: בשל יצירתם האותנטית והאובייקטיבית בתחום הרוח. זה טוב לאמץ את ידיהם של אנשים אלה על האומץ שבבחירה באמת ובצדק כנגד השמאל כי יודעים אנו שאין חברת השמאל מצויידת ב"מיכשור המתאים" כדי לקבל את השונה והמתנגד – ובמיוחד לא כשהוא "יוצא חלציה". אך אף על פי כן התחושה הנכונה שצריכה להיות ברשותו של מי שהיה חלק מהשמאל היא בושה.
בצד האומץ לעמוד מול הטועים צריך אדם להיות אמיץ דיו כדי להתייצב מול טעותו שלו – ואסור לנו לטשטש זאת על ידי הענקת מחמאה לשמאלנים – או לשמאלנים לשעבר – על מה שהיו; מי שהיה בשמאל – אפילו אם הבין שדרך השמאל מוטעית וחזר בו – חייב להתבייש על כך שהלך בה. יש אי נעימות בציווי הבושה – אך, בהקשר זה, הבושה היא הרגש הנכון והמתאים יותר מהכבוד. אם היה אדם שמאלני – במיוחד אם היה איש רוח – הטיל עליו הדבר אחריות כבדה של בדיקה ודרישה. אם סייע למעשים לא מוסריים עד שהתפכח הוא יחוש – ובצדק – בושה.
להבדיל אלפי הבדלות, זהו גם הרגש הנכון שצריכים לחוש חיילי הרצח הפלשתינים, כאשר הם מובסים על ידי חיילי צה"ל; השמאל מנסה לשכנע אותנו שהם חשים בושה כאשר ישראל "משפילה" אותם לפני המצלמות, אך לא הם המושפלים: הפוסל במומו פוסל – השמאלן, אשר חש שהוא מנהל מלחמה לא מוסרית, אינו אלא משליך את רגשי השפלתו ובושתו – הנובעים מנצחון עמו שלו – על ראשם של אויביו.
אם היו אויבינו חשים, כמו איש השמאל הישראלי, השפלה או בושה כלשהי במצבם או במעשיהם, זו היתה התחלתה של דרך אמיתית לשלום – כי החרטה היתה מביאה אותם להניח את נשקם הרצחני. אך הם אינם חשים כך. יתרה מזו: הם חשים כבוד – שאינם ראויים לו. למעשה, אלה שנותנים להם כבוד הראוי לאדם מוסרי – אלה שאינם מתנהגים אליהם כאל רוצחים – מחזקים אותם. אלה הם אנשי השמאל.
הם שוכחים כי "בשביל כבוד צריך לעבוד"; אם אין אנו מקפידים על מתן כבוד רק למי שראוי לו אנו מונעים כבוד ממי שבאמת ראוי לכבוד – ממי שנמצא לצד הצדק – בלי שום קשר לשאלה מה היו חטאי נעוריו הרעיוניים.
כפי שאיננו נוטרים טינה לפושע שחזר למוטב, על חטאי עברו, ואף סולחים לו עליהם, אל לנו לתבוע שמאלני שחזר בו על העמדות שבהן החזיק בעברו – אבל בין סליחה לבין מתן כבוד על פשעי עבר הדרך רחוקה! אין שום סיבה לשבח או לתת כבוד לאדם על שום שהיה שמאלני או פושע מסוג אחר. האמת היא שאם מדובר באדם ישר באמת, הוא בעצמו לא ישמח אם ישפטוהו על פי מה שהיה – ויעדיף שיתייחסו אליו על פי מעשיו בעתיד.
כדאי שאנשי שלומנו יבינו כי השמאל מייצג את הרוע. ביום שזה יקרה הם יתייחסו אל השמאלני לשעבר כאדם שהחלים ממחלה קשה ויתמקדו – כפי ששואפי חיים צריכים לעשות – בבריאות ובבריאים.
היום, יותר מכל זמן בתקופה האחרונה, המלחמה שאנו מעורבים בה מתחוללת בהקשר היחס בין הכבוד לבושה – והם אלה אשר יכריעו בה; הכבוד והבושה הם שני קצוותיו של טווח הרגשות האנושי כלפי ערכים: הכבוד מייצג את הרגש הראוי לערכים נאצלים והבושה לערכים שפלים.
כבר אבותינו הקדומים ראו את הערך המעשי של רגשות הכבוד וההשפלה כמקורות כוח או חדלון והבינו – כפי שאויבינו מחוץ ומבית תופשים בצורה אינטואיטיבית – כי הכיבוד וההשפלה הם נשק פסיכולוגי ראשון במעלה ויש לו משמעות אנרגטית ברורה. הם ידעו להפעיל עובדה זו במציאות הפוליטית והקפידו לגבי השפלה וקלון כפי שעשו לגבי כבוד.
המוסר סובל סליחה למי שחזר בו מטעות – ושילם, אחרי שלקח אחריות אמיתית על טעויותיו. זהו המקרה היחידי שבו שומה עלינו להעריך אדם. אך אדם מוסרי מקפיד על השפלה והעלבה של מי שהוא בעל מוסריות נמוכה כפי שהוא עושה זאת לגבי הערכה, הערצה וכבוד שהוא נותן לאדם שהוא בעל ערכים נעלים. לתת לאוייב שפל הערכה וכבוד פירושו לחזק אותו – ולפגוע בצד הצודק. כך הוא הדבר גם כאשר אנו מזלזלים ופוגעים בחיילינו שלנו או במנהיגינו האמיתיים – אלה ששומרים על ערכי הנצח של עמנו.
לאחרונה מתהוללים חוגי השמאל בסיסמאות בנוסח "לחזור אל עצמנו!" אך, מכיוון שהם אינם יורדים למלוא משמעות ה"עצמנו" הזה, הם ממליצים לנו להתבייש בדברים הטובים שאנו עושים, כמו התיישבות והגנה עצמית, ומייעצים לנו להתנצל עליהם. אך מילוי תביעתם זו היא הדרך הבטוחה גם להתבטל תרתי משמע, כי ה"עצמנו" משמעו קודם כל מוסריותנו – ופעולות החיים, הכוללות השגת ערכים והגנה עליהם – הן פועל יוצא וביטוי של מוסריות גבוהה, יהודית, אמיתית, שבה חוברים השכל הישר, מסורת האבות ואמיתות תורתנו.
כל אלה מחייבים אותנו, אם חפצי חיים אנו, לנטוש את מוסריות האוייב ולשוב ולתת כבוד למי שראוי לו על מעשים טובים. עלינו להפסיק להעריך ולכבד את אויבינו – בשדה הקרב, בפרלמנט או באומות העולם – ולתת כבוד, תהילה והערכה במנות בלתי מוגבלות לאלה שראויים להם.
עם ישראל הוא עם בעל משימה: להביא תורת מוסר נכונה לעולם לא מוסרי. אי המוסריות גורמת לעולם התמוטטות והרס, ואלה מתמקדים בנו כפי שהמחלה מביאה את עצמה אל הרופא. במצב המחלה המוסרית הכלל-עולמית, עם ישראל, בעל המוסריות הגבוהה, הוא האדם הבריא המחזיק בידיו את נוסחת התרופה ורק הוא יכול להציע תרופה למגיפה. במצב זה יש לנו מחוייבות מוסרית כפולה - לעצמנו ולעולם החולה המופקד בידינו.
והדבר הראשון שעלינו להתחיל בו הוא להצהיר על ההבדל בין מוסריות ואי מוסריות, היכן שאלה מופיעים. ואת זאת עלינו לעשות באמצעות היחס בין הכבוד והקלון.