עוורון נבחר

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 682

 

עוורון נבחר

על אף העובדה שסוריה השתלטה על רמת הגולן מבלי שהיתה לה זכות לכך, ועל אף העובדה ששטחים רבים משטחי הגולן היו רכושם של יהודים, אשר קנו אותם בכסף מלא עוד לפני מלחמת העצמאות – שאותם תפשה סוריה בכוח הזרוע – ממשיכים חלושי-הדעת הישראלים לראות את הגולן, שישראל תפשה לאחר התגרות ארוכת שנים של סוריה, כחלק מהישות הסורית, אשר כל יסוד הקמתה אינו אלא הסכמה פוליטית מלאכותית.

אין כמו עובדה זו כדי לאייר את עוורונו של השמאל כלפי כל עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם אשליותיו. מבחינת השמאל, המתייצב לדום מתוח בכל פעם שאחד מאויבינו, כמו אסד, משמיע רחש קל של שלום, על האוייב ניתן תמיד לסמוך יותר מאשר על האוהב. מבחינת השמאל, סוריה היא המועמד העכשווי לברית אוהבים.

רק שהעובדות אינן תומכות בכך: ההסטוריה של יחסי סוריה-ישראל שזורה בתוקפנות אכזרית ורצחנית מצידה; במשך שנים רבות – מעת הקמת מדינת ישראל ועד למלחמה האחרונה בלבנון – המשיכה סוריה לנהל, בצורה ישירה או עקיפה, בין אם על אדמתה ובין אם דרך שטח לבנון, מלחמות עם ישראל. זה ברור כי לאסד הבן – כמו לאביו – היתה המלחמה נגד ישראל נכס פוליטי יקר שבו השתמש לצרכים של ייצוב שלטונו. העקרון שלגביו מפליא השמאל להפגין עיוורון הוא זה שעבור המשטר הסורי, המלחמה – ולא השלום – הוא המצב הרווחי ביותר.

המשטר הסורי, כמו ערפאת לפניו ומשטרי עריצים נוספים, יודע שישראלים שינגבו חומוס בדמשק ויפיצו את רווחי רוח האדם החפשית ברחבי הדיקטטורה רק יסכנוה מבחינה פוליטית. בדרכים שונות ומתוחכמות הצליחו גם המצרים והירדנים, על אף הסכמי השלום שעליהם הם חתומים עימנו, לדאוג לכך שלא נראה ברחובות ערינו תיירים ו/או מוצרים רבים שמקורם בארצם. כל אלה הם תוצאה של הפרה ישירה ועקיפה כאחד של הסכמים שהתיימרו, לפי תועמלני השמאל, ליצור עובדות חדשות במרחב המזרח תיכוני. אנשי השמאל האלה, כמו שאר אנשי הרוח מן השמאל, מצטיינים בעוורון ייחודי, המוציא מן ההקשר הכולל עובדות הסותרות את התיאוריות שלו – ובכלל זה את המנהג שלא לקיים הסכמים.

המאפיין המובהק ביותר של עוורונו של השמאל הפוליטי הוא אי הכרתו בפעולת הקבע של הפושע, שהיא הרמאות קרת הרוח, המתוכננת מראש, שלו, בעת חתימתו על הסכם שמראש אין בכוונתו לעמוד בו. הסכמים בלתי מכובדים עם מנהיגי האוייב הערביים עולים בהרבה על חלקי ההסכמים שכן כובדו על ידם. לא מדובר רק בהסכמים הגדולים, מנופחי התקשורת, כמו הסכמי אוסלו, אלא גם בהסכמים-הסדריים כמו זה שבו התחייבה מצרים לשמור על נקודות המעבר שבין רצועת עזה לשטחה. עם זאת, אין זה מונע מחותמי ההסכמים להמשיך ליזום אותם ולחתום עליהם דרך קבע.

מספר הפרות ההסכמים שנרשם לחובת האוייב הערבי הוא גדול עד כדי כך שבכל מערכת יחסים טבעית הפרה כזו היתה כבר מזמן מוציאה את האחראי עליה מגדר מי שניתן לסמוך עליו – שלא לדבר על כך שהוא היה נתבע על הנזקים שהוא גורם בכך. שמאלניה של ישראל לא רק שמפליאים בעוורונם לגבי עובדת אי אמינות זו של המפרים הסידרתיים מצד הערבים, ולא רק שאין הם מגלים שום סימנים של מורת רוח בכל פעם שמתרחשת הפרה כזו – כמו, למשל, בעת ההסכם על הפסקת האש האחרונה – אלא שהם ממשיכים להתנהג כאילו עולם כמנהגו נוהג ומתייחסים אל ההסכמים המופרים כאילו מומשו.

בהקשר שבו מתפקדים האחראים על כך מן הצד הישראלי, התנהגות זו שלהם, הכוללת מחילה גורפת על ההפרות החוזרות ונשנות של הסכמים עם ישראל, הפכת אותם, למעשה, לפושעים; את המחיר על המחדל החמור הזה שלהם של אי מחאה ואי תביעה בגין הפרת ההסכמים משלמים אזרחי ישראל – ועוד לא התייבשה הדיו שעל ההסכם האחרו, ולא הספיקה הפרתו להקיז את דמם של ישראלים – וכבר ממהרים החותמים הסידרתיים של השמאל, ואצים-רצים להם לדחוף את ישראל למדרון ההסכם הבא, והפעם עם סוריה.

בין אם מדובר ברמאות מסוג ההסכמים שעליהם חתמו עריצים לאורך ההסטוריה הארוכה של האנושות, ובין אם מדובר ברמאויות שמהן סובלים אזרחי המדינות החפשיות – כולל ישראל – מדי יום, כמו ההפרות של ההסכמים על ידי הפלשתינים או הפרות ההסכמים עם מדינות פושעות כדוגמת צפון קוריאה – מי שאשם בהפרות ההסכמים הקבועות, המתאפשרות בשדה הפוליטי הוא אלה מאנשי השמאל אשר מצהירים על אי אשמתם בהפרת ההסכם על ידי האוייב בשל היותם עיוורים לרמאותו.

אין עוררין על עובדת העיוורון של השמאל בכל מערכת היחסים עם מדינות עריצות במשך שנים רבות, אך עיוורון זה שלהם אינו תוצאה של תאונה אלא של בחירה: השמאלן אינו נקלע לתאונת הפרת ההסכם אלא יוזם אותה. בסדרת פעולות שיוצרות את הפרת ההסכמים הבאה, גורם השמאלן הסדרתי להזמנת הרמאות הקטלנית הבאה; פעם אחר פעם יוזם השמאלן מפגשים עם פושעים פוליטיים ובדרכים שונות ומגוונות מצהיר לפניהם על האפשרויות החדשות לחתום על הסכמים שמזמינים הפרה.

איש השמאל איננו יודע איך תתבצע ההפרה הבאה של הסכם עם העריץ, אך הוא דואג לכך שהיא לא תהיה על חשבונו. לעצמו הוא שומר את הזכות להיות בשטח כאשר יצטרך להסביר מדוע יש צורך בחתימה על הסכם, מדוע החתימה, אף אם אין היא מוצדקת מבחינה עובדתית, היא האפשרות הטובה ביותר שיש למדינה חפשית כנגד מדינה עריצה – ומדוע יש לתלות את האשם בכל הפרת הסכם דווקא במדינה שלא הפרה אותו. עוורון מסוג זה הוא שהביא את העולם להתעלם מהפרת ההסכם הברורה של הפלשתינים לגבי הסכמי אוסלו ופתיחת המלחמה האחרונה נגד ישראל – ואת השמאל לתלות את האשם ביזמה הרצחנית של אויבי ישראל - במדינת ישראל.

השמאל דואג להפנות את מבטו דרך קבע אל מחדליה של ישראל בפעולות ההגנה העצמית שלה ואת האשמה במלחמה שמנהלים אויבי ישראל הוא מטיל על ישראל. על אף עוורונו כלפי האכזריות המכוונת על ידם נגד ציבור אזרחיה של המדינה שומר השמאלן על חדות-עין שדי בה להביאנו שוב ושוב, כפתיים טועים, אל שולחן המו"מ עם רוצחים מטעים, להסכם נוסף שבו נמסור בידיהם כל משאב שיעלו בדעתם לדרוש – חשמל, מים, מזון, נשק - מתוך ידיעה שלעולם לא נתבע מהם את מחיר הדם שהקיזו לנו.

סוריה, אף לאחר כל מה שעשתה לישראל, מוזמנת על ידי העוורים המקצועיים אל שולחן הדיונים בדיוק כפי שערפאת הרוצח הוזמן על ידם לארוחות צהריים ידידותיות, כמעט עד לרגע מותו. כפי שהתרחש בשתי מלחמות לבנון, שום קול אינו נשמע לטובת תביעת-נגד סורית על חלקה בהן. מבחינת העוורים, תהיה תמיד רק ישראל האשמה במלחמה עימה.