מקארתיזם, ג'נין ושקרים אחרים

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 1018

על חיפויי הרשע של השמאל

בימים שבהם מתנהל הויכוח סביב ה"טבח"-לכאורה שביצעו חיילי צה"ל בג'נין, וברור לכל מי שעיניו בראשו שמטרתו של השמאל להנציח את השקר הזה ולהציבו במקום כבוד ליד האירוע המכונן של "רציחת" הילד הפלשתיני א-דורה, שבו נפתחה ההתקפה הרעיונית על ישראל עם תחילת המלחמה הנוכחית, יכול מי שרוצה בכך לראות ממקור ראשון איך מנופח בלון השקר ההסטורי, החל מנקודת האירוע האמיתית.

בעיצומן של ההתקפות הרצחניות של האויב על אזרחי ישראל באשר הם – וההתקפות הרעיוניות של השמאל העולמי והמקומי על פעולות ההגנה של צה"ל, עסקה התקשורת בנסיון להתמודד עם התקפות התקשורת השמאלנית, אשר "הפציצה" את ישראל לא רק במידע כוזב על האירועים אלא גם בביקורת על הדרך בה מבקרת התקשורת הישראלית השפויה את ההאשמות הלא מבוססות המופנות נגד מדינת ישראל במלחמה.

בתכנית "חופש השידור" בערוץ 7 שמעתי דיון בשאלה "האם מה שעושה הימין הוא סתימת פיות?" ולמרבה הצער עסקו בה אנשי הימין בהתנצלות קדחתנית על כך ש"אין בימין מקארתיזם".

בכך הוכיחו שוב, על אף התנגדותם לשמאל, עד כמה הצליח השמאל בעצם השתילה המושלמת בדעתם של מתנגדיו את מושג המקארתיזם, עם כל עיסקת החבילה שזו מייצגת. מקארתיזם הוא אחד מדימויי עולם הדימויים השמאלני והמיתוסים השקריים שלו. אין זו הפעם הראשונה שבה משתמשים אנשי הימין בישראל בחלק מהמיתוס המכונן השמאלני כדי להגן על עמדותיהם. עם זאת, העובדה שהמתנגדים לשמאל משתמשים, גם כדי להתעמת עימו, במושגיו, דימוייו והמיתוסים השקריים שלו אין כמוה להוכיח עד כמה הצליח השמאל בתעמולתו בת עשרות השנים.

ובכן, המקארתיזם, במקרה הגרוע ביותר שלו, היה טעות של מה שקוראים בישראל "שלטון החוק", כלומר: הכנסת אדם על לא עוול בכפו לבית כלא למספר שנים.

אבל המקארתיזם היה תנועה פטריוטית כנגד אוייב: הקומוניזם.

ואויב זה היה – והוא עדיין - פי אלף רצחני, אכזרי ופושע ממקארתי, הסנטור האומלל שהוביל את המאבק נגדו. ביסודו, המקארתיזם היה תנועה חיובית, חיונית והכרחית – תנועת הצלה. הוא היה נסיון למניעת פלישה תעמולתית קומוניסטית, ובזמן שמפעיליו ניסו, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא בהצלחה וגם לא מבלי לדרוך על אצבעות רגליהם של כמה שסביר שהיו מה שקוראים בימינו "חפים מפשע", למנוע את חדירתם של רעיונות קומוניסטיים לתוך החלונות הגבוהים של התרבות האמריקנית, ביצעו הקומוניסטים בעולם כולו פשעים איומים נגד זכויות האדם.

הרבה חופש פעולה השיגו הדיקטטורות האכזריות של הקומוניזם והסוציאליזם בעזרת הסחת הדעת התעמולתית שביצעו בסיוע אנשי שמאל מן המערב – וגם כאלה שלא היו שמאלנים אך נפלו בתמימותם בבור המלכודת שכרה להם השמאל, כשמיקד אותם במחדלים – שחלקם אמיתיים – של משטרי העולם החפשי.

צחוק הגורל הוא שלבה של הסחת הדעת היה הוצאה מיחס הולם של העוולות שנגרמו על ידי משטרים אלה לאזרחיהם והצגתם בצורה מנופחת בו בזמן שהמשטרים שהתסיסו את ההתנגדות לעוולות אלה ביצעו במדינותיהם את מעשי העוול הגדולים ביותר שיכולים בני אדם לעשות לחבריהם.

כדי שהשמאל יצליח בסוג זה של טקטיקה הוא היה צריך להביא את קרבנותיו לידי שכיחת ההקשר הפוליטי העולמי – ובכך הוא הצליח ביותר.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להסחת דעת מסוג זה הוא הנסיון המקארתיסטי לבלום את השפעתם של רעיונותיו השליליים של השמאל המיליטאריסטי בתוך החברה האמריקנית.

החל מתקופה זו ועד היום הציג השמאל, אשר מעולם לא איפשר למתנגדיו פתחון פה או הזדמנות הוגנת להבעת עמדות את המקארתיזם כאויב הגדול ביותר בהסטוריה של זכויות האדם. המקארתיזם מוצג עד היום על ידי השמאל וכל מי שנפל ברשתו כאילו הן נושאות את האיום הגדול ביותר על האנושות, ובכך, כמובן, מוסחת דעת הקהל מהסכנה האמיתית של מה שהמקארתיזם ניסה להילחם בו: כיבוש העולם על ידי הקומוניסטים.

למעשה, היה המקארתיזם בזמנו, העידן הראשון של המלחמה הקרה, הנשק החוקי היחידי שבאמצעותו ניסה המערב החפשי להילחם נגד האידיאולוגיה השמאלנית. שמו הרע של המקארתיזם הוא אחת הדוגמאות לנצחונם המוחץ של השמאלנים.

בנצחונם הצליחו האידיאולוגים של המפלגה הקומוניסטית לגרום לכל האינטלקטואלים, מימין ומשמאל גם יחד, במשימה כפולה: האחת היא הפצת הרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי באמריקה, שהיא בכוח מעוז ההתנגדות היחיד של השמאל (אז) והשניה היא הנצחון הרוחני והפוליטי של הגוש המזרחי על המערבי. הצלחתם מבוססת על כך שהם הציגו את הפוליטיקה המערבית ככזו שנוגדת את זכויות האדם.

באמריקה הם עשו זאת נגד כל סימן של התנגדות לקומוניזם, בהציגם אותו כפשיזם, כאנטי-אמריקניזם וכסתימת פיות. אנשי השמאל עשו זאת על ידי "ניפוח" של כל מבקר, הליך או מתנגד, כפי שעשו לפעולותיו של מקארתי, ובכך קטלו באיבה כל התנגדות. מתוך אידיאולוגיית הרצח שאותה הפעילו בעריצויותיהם, הם משכו בחוטי התרבות המערבית, החפשית יחסית ורצחו באיבו את היצור הרך של עצמאות רעיונית, בעיצומם של פרפורי הלידה שלו.

מאבק ההתנגדות לעריצויות השמאלניות, אשר נגדע באיבו, טבע בים של הפחדות שהיו, למעשה, צורה של טירור הנמשך עד ימינו; בהפחדה האיומה שלו הצליח השמאל להביא לכך שאף אנשי הלאומיות רואים היום את השמאל כהומני יותר מאנשי הימין ורבים וטובים פוחדים ממקארתיסטים יותר מקומוניסטים, כשהם מאמינים כי השמאל מייצג ערכים אנושיים יותר ממה שייצג המקארתיזם.

אם שופטים את הנזקים שעשו הראשונים בתקופה הקצרה מאד שבה פעלו אל מול אלה שנעשו על ידי השמאל העולמי, מגיעים, בהכרח, למסקנה שאין ספק שזו אחת מפעולות התעמולה וההטעיה המוצלחות ביותר של האויב.

מה שמעניין במיוחד עם המקארתיזם, כמו עם שאר בלוני המיתוסים של השמאל, הוא שהם שומרים על רעננותם זמן רב אחרי שכבר נעלמו מושאיהם מן העולם. הראייה לכך היא, בין היתר, ההאשמה של השמאל ב"מקארתיזם" את כל מי שמנסה לבלום חדירה של רעיונות אויבים לתוך מערכת פוליטית – כשהיא איננה רצויה לו.

את המקארתיזם יש לזכור כנסיון נפל של לאוקון בן-זמננו למנוע את כיבוש טרויה על ידי זעקת אזהרה נגד סוס העץ של האוייב המוחדר לעיר בניגוד לכל הגיון בטחוני. יהיו אשר יהיו טעויותיו של מקארתי – ובניגוד למיתוס השקרי השמאלני הן טעונות עדיין ליבון ראוי ומכובד – אין ספק שמקארתי צדק: הבהלה האמריקנית שביטא נגד הפולש הקומוניסטי – ואשר כללה, לפי מתקיפיו, "ציד מכשפות" של אנשי רעיונות על לא עוול בכפם – היתה פחותה בהרבה ממה שהיתה צריכה להיות, לאור כיבוש חלקים נרחבים של העולם ביחד עם סיפוח יכולתם השכלית של רבים מהוגי עולמנו.

למעשה, נצחון הדוקטרינה הסוציאליסטית היה לעובדה, המוכחת על ידי ההתקפה החוזרת ונשנית על המקארתיזם מצד השמאל – ואנשי שלומנו, ביחש ישר למידה בה הם שבויים בשקריו.

היום נמצא המחנה הלא-שמאלני בהתגוננות ובנסיגה מתמדת, כי המיתוס המכונן של השמאל גבר על מתנגדיו. תהיה עריצות השמאל על פני האדמה גדולה ככל שתהיה, רואה הציבור את חופש ההבעה – כמו את זכויות האדם – כעולות יותר בקנה אחד עם השמאל מאשר עם הימין – ועד היום תשמע רבים האוהדים את הקומוניזם (כמו, לא במקרה, את הנצרות) כ"רעיון יפה" וכאידיאל, תוך התרפקות על ערימת השקרים שנופקה על ידי התעמולה של אחת האידיאולוגיות המפלצתיות ביותר שהחזיקה אי פעם בגרונן של האנושות והאנושיות.