מכשלת הטיעון הפרגמטיסטי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 995
מכשלת הטיעון הפרגמטיסטי
הטיעון הפרגמטיסטי הוא, היום, עלה התאנה השמאלני; השמאל משתמש בו כאמצעי להכשיל פעולות בטחוניות נחוצות נגד הטירור הפלשתיני ובכלל.
ההתנגדות של השמאל ה"מתון" לפעולות ההגנה המסויימות המוצעות על ידי מערכת הבטחון מתבססת, פורמלית, על גישה פרגמטיסטית, התובעת מן הממשל הוכחות אמפיריות ליעילותן של הפעולות המוצעות על ידי מערכת הבטחון, כאילו ניתן לשטוח את המלחמה על שולחנה של מעבדה ולנצח בה מראש, עוד לפני שנכנסים לקרב.
לאחרונה, לחיזוק עמדתו הפסוודו-הומנית של השמאל, הומצא, באותה רוח, על ידי השמאל פרגמטיזם חדש, פוליטי, הגורס ש"זה (הפעולה הצבאית) לא עזר מבחינה פוליטית". במילותיו של השמאלן משמעות הדבר היא: גם אם ניתן היה להראות שהפעולה הצבאית (למשל חיסול ממוקד של מחבל שהיה בדרכו לביצוע רצח), הדבר לא היה נכון בחישוב הכולל, הפוליטי, של המאמץ לשלום נצח.
יש לשים לב גם לעמדתו של השמאל ה"קיצוני", המציג הומניזם עיוור (כלומר כזה הדואג לחיי האדם באשר הוא, אוייב או אוהב) המסתתר, אף הוא, מאחורי פרגמטיזם המערער על התועלת שבחיסולים הממוקדים, אך, למעשה, תופש עמדה מוסרית-לכאורה להגנת זכויות האדם של הרוצחים ("מה, לרוצח אין משפחה משל עצמו?").
הדרך הראשונה והראשית שבאמצעותה יש להכשיל את הפרגמטיסט היא על ידי שאלה הדדית פרגמטיסטית, אשר תישאל על ההסכמים שהוא חתום עליהם עם הרוצח. זוהי דרך להפיל את הפרגמטיסט על יסוד הכשל הלוגי שנמצא בגופו של הרעיון הפרגמטיסטי עצמו.
הדרך הנכונה יותר להפיל את הטיעון הפרגמטיסטי היא להציג את הבעייה במונחים של זכויות, כלומר להציג את הדברים בצורה של שאלת בירור זכויות: על מי מוטלת האחריות להגנה עצמית ומתוך כך למי הזכות לבצע את ההחלטות המתבקשות לגבי הגנה כזו? בהקשר זה, יש גם לשאול: האם יש לעומד מן הצד – אפילו אם מועמדים חייו בסכנה – זכות למנוע פעולה להגנה עצמית ממי שחפץ להגן על עצמו?
לאדם ישר די בשאלות אלה כדי לנקות את התודעה מבחינת הדילמה-כביכול של הטיעון הפרגמטיסטי. עם זאת, קשה להתחמק מהצגת הטיעון-הנגדי, הפרגמטיסטי גם הוא, שמבוסס בעיקרו על הצגת העובדה המדעית שרוצח מחוסל איננו רוצח יותר.
אך אחרי שבוצעה חשיפתו של הכשל הטיעוני, כדאי שנזכור כי, כפי שהוכח במלחמות העולם, אם שופטים את האחראים להן (למלחמות) ותובעים מיורשיהם – ומבני ארצותיהם - לפצות את יורשי הקרבנות בנזקי המלחמה שנגרמו להם, מסתיימת המלחמה ופגעיה – ובד"כ אין יוזמי המלחמה הזו מגיעים שוב ליכולת ביצוע כלשהי לפגוע ביצור אנוש. ואין לשכוח כי ביחד עם פעולות מעשיות אלה מתבצעת גם פעולת חקיקה המוציאה את כוחות הרצח אל מחוץ למימד האנושי המקובל על החברה.
ויש, לכן, מקום לשאול מתי תנקוט ישראל בפעולה המשולבת הזו לטובת אזרחיה?
כלומר, אם איננו רוצחים לנקוט במה שמוצע על ידי מילות השיר "אולי נלמד לוותר ולתת יותר?" ולהמשיך לשלם בדם אזרחים יקר שוב ושוב.