חפים מפשע?

 

חפים מפשע?

מקהלה גדולה ומתוחכמת, שבה משתלבים קולות שונים ומגוונים בהרמוניה רשעית, עוסקת בהוקעה המוסרית של ישראל על פעולות ההגנה שהיא נוקטת. עם חברי המקהלה נמנים אנשי התקשורת הישראלית, דוברי ארגוני החבלה, פוליטיקאים ישראלים ומדינאים של ארצות חוץ, הנחשבות ידידותיות לישראל ועוד.

לדוגמה: כאשר, במהדורת החדשות של ישראל, מציינים כי האמירה "פשעים אלה לא יעברו ללא תגובה" היא של דובר אחד מארגוני המחבלים, המגיב על טעות בפעולת חיסול של צה"ל שגרמה למות 2 ילדים, הם מצדיקים אותה, למעשה, בשילוב של עצם שידורה, אך, במיוחד, עם הניסוח "נפגעו חפים מפשע", הנמסר על ידי דובר חדשות הטלויזיה הישראלית בערוץ הממלכתי לגבי אותה פעולה.

למעשה, השתמשו, במקרה זה, אנשי התקשורת בניסוחם של המחבלים כדי להעביר את המסר שאותו הם אינם מורשים להעביר במפורש בעצמם...

למקהלה המאשימה את ישראל מצטרף קולו של הנשיא בוש, המציג, לאחרונה, את הניסוח "אם רוצים לחיות בשלום, על שני הצדדים לעשות ככל יכולתם" ובכך יוצר את הרושם הפוסט-מודרניסטי כי כל עמדה לגיטימית. אנחנו יודעים שבשל החד-משמעיות המוסרית הידועה לכל של המצב, משמעות הענין היא טשטוש האשמה המוסרית של האוייב הרע והוקעה מסותרת של הצד הישראלי.

כשהשר-לשעבר יוסי ביילין מוסיף את משקלו ברדיו באמירה "זה בלתי אפשרי לעקור את הטירור מהשורש רק באמצעות אלימות", בבוקר שאחרי פיגוע רצחני בת"א, הוא מצהיר, למעשה, שאין הבדל מוסרי עקרוני בין אלימות להגנה עצמית – ולמעשה רומז שצבא ישראל הפועל להגן על אזרחיה נוקט באלימות.

למעשה, עצם האמירה "חפים מפשע" איננה שייכת (רלוונטית) להקשר ביקורתי מוסרי כי ביקורת מוסרית יכולה להתייחס רק למה שנבחר. לכן, היא יוצרת רושם שהיתה בחירה היכן שאין בחירה ובכך מייצגת האשמה מוסווית, הגרועה מהאשמה מפורשת; כי, שלא כמו האשמה מפורשת, היא איננה מאפשרת למותקף להתגונן כהלכה – ולמתקיף להיות מוענש כהלכה.

לפיכך, מטרתו הנסתרת של כל הדיון מסביב ל"חפים מפשע" איננה אלא הוקעה מוסרית ערמומית של כל מי שפעולתו עלולה לפגוע בכאלה – ולמעשה נסיון לבלום את הקרבן המותקף, מי שבאמת חף מפשע, מלפעול להגנתו העצמית.

סוג הפעילות התעמולתית-פסיכולוגית הזו אינו חדש ואינו מופעל רק בהקשר של מדיניות חוץ: הוא מלווה את העולם מזה דורות ובישראל של היום הוא מופעל ברמת התחכום הגבוהה ביותר המוכרת לנו, בשל הצורך של הדיקטטורה הישראלית להציג פני ריבוי וחופש הבעה היכן שיש מגמה ריכוזית. הוא קיים גם בדרך שבה מנוהלות עוולות המדינה כלפי אזרחיה באמצעות מקהלות אמירה שיש בהן כדי להוקיע חפים מפשע ולהרחיק משיפוט ומעונש את האשמים האמיתיים. התוצאה של שירת מקהלת הרשע מבית ומחוץ היא סימונם המוסרי של הפושעים שניתן "לטפל" בהם מחד ואת אלה שנמצאים מעל לחוק מאידך. דוגמה מובהקת לכך היא התחמקותה החמקמקה של המדינה מלפסוק, לאחרונה, בצורה חד-משמעית, את חפותו של עמוס ברנס; הניסוח שבאמצעותו פטרה עצמה התביעה מלהיכנס שוב לסבך משפט חוזר יוצרת את הרושם כי יתכן ועמוס רוצח ובכך משאירה על כנה, באי מוסריות מתוחכמת, הגנה לשופטים הפושעים, אשר חמשפט החוזר היה עשוי לחשפם.

בעוד מקהלות הרשע ממשיכות להביע צער על מותם של "חפים מפשע" ולהאשים את הטוב המתגונן מלהילחם על זכויותיו, שומה עלינו לזכור מי באמת חף מפשע.

נתונים נוספים