השמאל כתואם דיקטטורה

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 663

 

השמאל כתואם דיקטטורה

אחד הרווחים העצומים שקיבל הציבור מכינוס מרכז הליכוד בנושא הצהרת שרון לגבי מדינה פלשתינאית הוא חשיפת פרצופו המכוער של השמאל כמהות שהאידיאולוגיה שלה תואמת דיקטטורה. אין הכוונה בהתאמה כללית או בהתאמה בנקודות מסויימות אלא בהתאמה מלאה מבחינה רעיונית ומעשית גם יחד.

על אף הנסיונות לצמצמו או למזערו, כינוס המרכז היה אירוע שחשיבותו כלל עולמית – וככזה הוא גם ריתק את הפוליטיקה והתקשורת העולמית, אשר אנשיהם ידעו כי לגזר הדין של המשתתפים בכינוס זה השלכות לעימות הכלל-עולמי שבו עומד השמאל בראש מחנה האוייב כנגד אזרחי מדינת ישראל.

רק לעתים רחוקות ונדירות מורמת התחפושת מעל פני המפלצת והציבור יכול להתבונן בפרצופה המכוער - ומקרה נדיר כזה היה האירוע ההסטורי של ישיבת מרכז הליכוד ביום א' ה12 למאי 2002. באירוע זה נחשפו בבת-אחת ההיבטים הלא-מוסריים של השקפת השמאל, כולל נסיונו לאכוף אי מוסריות זו על מתנגדיו.

קודם כל, נחשפו הסכמי אוסלו כרמאות גלויה של השמאל: כינוס מרכז הליכוד, אולי ההתנגדות הראשונה הישירה מזה למעלה מחמישים שנה בישראל, לעמדות השמאל העולמי, חשף קודם כל את העובדה שהסכמי אוסלו לא היו, כפי שהוצגו לציבור, הסכמי אמת למטרת כינון הסדר מדיני שיעניק לערבים תושבי יש"ע שליטה עצמית (אוטונומיה), אלא סוס טרויאני שהכיל בתוכו מטרה נסתרת, שעליה לא הוסכם והיא מעולם לא נחשפה בפני הציבור בישראל: הקמת מדינה פלשתינאית. על כך תעיד ההסכמה הרב-קולית, הכוללת והמאוחדת של כל שמאלני הארץ וחו"ל לכינון מדינה כזו, והתנגדותם המלאה והסוחפת לכל התנגדות להקמת מדינה כזו. הטענה שנשמעה מזה שנים מחוגי ההתנגדות להסכמי ה"שלום" – שהסכמי אוסלו נועדו להביא, בדרך של מחטף מדיני רמאי, למדינה פלשתינית, נסתבר כעובדה מוגמרת.

שום איש שמאל בעל מצפון לא הגיב – ולו בהרמת קול אחת או ציון כלשהו – על הפרה ברורה זו של התוכן שהוצהר קבל האזרח הישראלי כתוכן ההסכמים; בכך נחשפה גם הרמה המוסרית הירודה של השמאלן – ומה שגרוע יותר, את היותם של אנשי הרוח השמאלנים, ביחד עם אנשי המדינה שלהם "פוליטרוקים" אפורים מהסוג הגרוע ביותר, הסבורים – כמו ראש הממשלה המנוח יצחק רבין – שהפוליטיקה היא ארץ השקר שבה מותר למנהיגים לרמות את המונהגים.

מה שנחשף על ידי "אנשי הרוח" האלה, ביחד עם מזימת אוסלו, היא ההשקפה – שהובעה בשבוע שעבר על ידי כל מדינאי, איש תקשורת ואיש רוח שמאלניים - שהאזרח אינו דבר שיש להתחשב בו, שניתן לעקוף אותו – ושרצונו לא רק שאיננו כבודו (הרי לפי יו"ר ראש האופוזיציה הוא סתם "אספסוף") אלא שאין הוא אלא טיפש שאינו יודע מה טוב בשבילו... ברוח האמירה הדיקטטורית המיוחסת לבן-גוריון – "מה שחשוב זה לא מה האזרח רוצה אלא מה הוא צריך" – מחליט השמאלני, מחנה העדר, כי על בני האדם להתנהג כפי שמתנהגים עדר ורועהו: אסור לרועה להתחשב במה שהעדר רוצה ומאידך, שומה על העדר להתנהג יפה בדרך שבה מובילים אותו, כי ראש העדר יודע מה הוא צריך...

וזה ממחנה אלה המתיימרים להילחם ולהגן על זכויותיו של "האדם הקטן"...

זה היה מדהים – אבל מאלף כל כך – לראות איך באו והתייצבו כל האבירים המוצהרים של זכויות היחיד, אנשי הרוח של השמאל, מקטון ועד גדול, בארץ ובעולם, לתמוך בעמדתו של אריאל שרון, אשר בניגוד גמור לחוקה ולערכים שעליהם מבוססת מפלגתו, ניסה לכפות את רצונו הר כגיגית על מאות אלפי אנשי מפלגתו. זה היה מדהים ומאלף איך כל אלה שעד לפני חודש שאפו וקיוו לעקוד את שרון על כל מזבח של משפט בינלאומי על פגיעה בזכויות האדם מרימים את קולם כנגד בחירתו הברורה של העם כולו ביו"ר הליכוד ומציגים אותה כאילו העם בחר בשרון - כאילו מצביעי הליכוד, כמו מצביאי המערך, אינם מונעים מכוחם של ערכים אלא רק מכוחה של הערצת הכוח ולכן, כמוהם, די להם בגנרל.

מישהו מכיר בכלל מהות כמו האידיאולוגיה של שרון?

הרי שרון, בכך שמעולם לא הציג שום אידיאולוגיה אישית, הונה את ציבור הבוחרים כולו – ובמיוחד את אלה שבחרו בו על יסוד חוקת, ערכי ומצע הליכוד; הוא כמעט והוציא לזנות את כל העמדה המדינית-ערכית של הליכוד ואלה שיסדוהו והוכיח עצמו כמפא"יניק, שהתחמק בחסות החשיכה הרעיונית אל בית ז'בוטינסקי, ביוצרו את הרושם שהוא מכבד את היסודות שעליהם נבנה בנין זה, והחל לכרסם ביסודותיו.

שרון, שחשף את עצמו כמפא"יניק, העניק לנו שיעור מאלף בתפישתו השבטית של איש השמאל, אשר, מתחת לכסות החליפה או, אם תרצו, בגדי העבודה, עטוף בעור-ברדלס ומכבד רק את הכוח ואת צייד הקרקפות של השבט.

תמיכתם של כוחות השמאל בפוליטיקה ובתקשורת גם יחד בעמדתו של שרון בעד מדינה פלשתינית וההתנגדות שהביעו כלפי מתנגדיו בליכוד על יסוד חוקת הליכוד, חושפת לפני כל אדם הגון, באופן חד, ברור ופשוט, את עובדת היות השמאל, אידיאולוגית ומעשית, תומך ותואם דיקטטורה.

מבחינתו של השמאלני, הדיקטטוריסט-פרגמטיסט, יש לשרון זכות לכפות את דעתו על רוב חברי המרכז של מפלגתו בניגוד להסכם היסוד החוקתי של מפלגתו ובניגוד למצעה. האין זה ברור שרק טבעי הדבר שהמעגל שהחל לפני מחצית המאה עם דיקטטורי מפא"י והגיע לשיאו עם הדיקטטורה של ברק תסתיים בשפל של הדיקטטור שרון, החושף את השחיתות הרעיונית האנטי-דמוקרטית של השמאל, על ידי שימוש בכל השיטות המפא"יניקיות האפשריות?

וזה המקום להזהיר את הציבור שההסטוריה של הפוליטיקה העולמית – ובמיוחד זו של תנועות השמאל – מראה בבירור כי מה שמתחיל ברמאויות ובאיומים לא ייגמר בכך, אלא בהפרה של זכויות האדם בקנה המידה המבעית ביותר שניתן להעלות על הדעת.

(תוספת משלימה, שנה אח"כ: עוד אני מדבר והנה מגיעה תכנית הנסיגה מרצועת עזה...)