דילמת הסרבנות

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 654

 

דילמת הסרבנות

ההבדל בין סרבנות לבגידה (או: נצחונו של השמאל)

השמאל איננו מוסרי בהגדרה. לרוב, אין המחזיקים ברעיונותיו אמיצים או חכמים מספיק כדי לשפר את מעמדם המוסרי על ידי ויתור עקרוני. לכן, מה שהם מחשיבים בתור נצחון הוא "השוואת לחצים" מוסרית: הצלחה בהאשמת הכל באי מוסריות (גרסה של העקרון הנוצרי "כולנו חטאים"). לפיכך, נצחונו של השמאל (כפי שאנשיו וגם, היום, אויביו, מבינים זאת) איננו מבוסס על פניה למוסריות, אלא על הורדת אויביו, ובמיוחד המוסריים שבהם, במדרון של אי מוסריות.

מנקודת מבטו של השמאל, הוא מנצח כל עוד הוא יכול להציג אי מוסריות בצד של אויבו. לכן, בעולם בכלל ובישראל בפרט, מבוססת כל הטקטיקה הפוליטית שלו על הוקעת אי המוסריות לכאורה של ישראל.

מבחינה פוליטית, מבוססות כל צורות אי המוסריות על כפיה. הכפיה, בצורותיה השונות, מהווה פגיעה בזכויות האדם – וכך גם החוקים המחייבים בני אדם להילחם. חוק גיוס החובה הישראלי הוא דוגמה לאחת מתרומותיו של השמאל לאופייה הקלוקל של המדינה; אגב, בסתירה לטיעון הפרגמטיסטי העומד ביסודו, נחקק חוק זה זמן קצר בלבד אחרי סיום מלחמת הקוממיות, שהתנהלה (ללא שום צורך בו) על טהרתו המוסרית של צבא מתנדבים.

ההישג של השמאל בנושא זה טמון בעיקר בכך שהיום, אחרי למעלה מחמישים שנות אינפלציה מוסרית, תומכים אף אלה הרואים עצמם יהודים דתיים במכירת אנשים מסוג זה, בעיקר בחסות הטיעון הפרגמטיסטי, האנטי-הומני והלא-מוסרי ( - וגם חסר הביסוס העובדתי, כפי שניתן לראות בפסקה הקודמת) ש"אם לא יהיה גיוס חובה אז אף אחד לא יבוא להילחם...".

מציאותית, עקרונית והגיונית, הצדקת כפיית אחרים להילחם כי "המצב קשה" ו/או כי "בלעדיהם לא נוכל לנצח", אינו תופש יותר מטיעונו של פושע המצהיר כי אם לא יגנוב, ישדוד ו/או ירצח אחרים לא יוכל להתקיים. כל התומך בחוקי כפיה הוא חוטא; איש אינו מחזיק בזכות לחייב אדם אחר לחיות – או למות – למען מה שהוא רואה כצדק, אף אם זה נכון. בשל "אידיאולוגיות-שטן" מסוגן של אלה התומכות בקיום כפיה ביחסים בין בני אדם סוברים רבים כי אף על פי שהכפיה איננה נעימה היא נחוצה ואין חברה אנושית יכולה להתנהל בלעדיה. אך אי המוסריות של אדם התומך בכפיה היא כה הכרחית מבחינה לוגית ומציאותית, שהצלחה בשכנוע בני אדם ש"חייבים לכפות", משמעה הצלחה בהפיכתם ללא מוסריים; כל מי שתומך בכפיה גם תומך, באותה מידה, באי מוסריות ובכך הוא שותף לה.

המתנגדים לסרבנות – מבלי לתפוש שגיוס החובה הומצא על ידי השמאל כחלק מאופיו הפושע והכפייתי – משרתים אותו במובן העמוק בכך שהם מתרחקים בכך ממורשתם היהודית, המבוססת על חופש ואי-כפייתיות. במסורת ישראל נהוג לומר "חנוך לנער עפ"י דרכו"; לא מדובר בהמלצה תלושה מהמציאות, אלא בהנחייה המבוססת על חוק מציאות יסודי, כמו זה שבא לידי ביטוי באמירה "רצונו של אדם כבודו", כלומר: אם אין פעולות האדם נעשות מרצון ועל יסוד הבנתו הוא את המציאות, יהיה הקשר פעולתו לא מוסרי בהכרח. במלים אחרות: אם, כדי להגן על עצמך מפני אוייב, אתה פוגע בזכויות חברך, יצא שכרך בהפסדך כי היית ללא מוסרי, כמו האויב שמפניו אתה מבקש להתגונן.

במובן זה, עוסק השמאל בהשחתה רוחנית, והוא מצליח בה ביחס ישר להצלחתו לשכנע ב"הכרחיותה המעשית" של הכפיה. זה מה שעושה השמאל. ולכן, שיתוף פעולה של אדם המבקש להיות צודק עם אי צדק משמיט את הקרקע המוסרית מתחת לרגליו – מה שהוא, למעשה, מטרתו היסודית של השמאל: דיכוי מוסריותו של הלא-שמאלי. כך, ככל שהמחנה המתנגד לשמאל נדחף לתמוך בכפיה, הוא מזין יותר ויותר את נצחונו המוסרי של השמאל. בנוסף לכך משיג השמאל מטרה גדולה נוספת: הורדת עצמתו של המתנגד לו בשל מודעותו למה שהוא כביכול אי מוסריותו.

מבחינה זו, תופעת הסרבנות – והריאקציה הברורה של חוגי הימין נגדה – היא אחת המלכודות השפלות ביותר שפרש השמאל למתנגדיו, שחלק גדול מהם הם בעלי המצפון האמיתיים: אחרי שגרם להם להניח שהכפיה הכרחית, הם עומדים בפני דילמת חרב-מתהפכת: לפי תפישתם, בין אם יחליטו בעד כפיה או נגדה, הם יימצאו טועים ואחראים כביכול לנזקים: אם יסכימו עם הסרבנות, יימצאו תומכים ברעיונות שאינם מקבלים (במיוחד כאשר הסרבנות מבוססת על רעיונותיו המושחתים של השמאל, כמו "פשע כיבושו של עם זר" וכיו"ב), אם, מאידך, ייצאו נגד הסרבנות, הם יימצאו תומכים בכפייתם של אנשים לפעול נגד מצפונם, רצונם וכבודם – דבר שבעל מצפון אמיתי איננו יכול לשאתו – ובצדק.

הפתרון לדילמה נעוץ באי קבלתה העקרונית בשל היותה מבוססת על הנחות יסוד שגויות ובראשן הכרחיות הכפיה. לכן יש להשמיד, להכחיש ולהוקיע קודם כל הנחה זו. את זאת יש לעשות קודם כל בדחייה מוסרית חד-משמעית שלה והוקאתה אל מחוץ ליחסים החברתיים. דבר זה יוציא את העוקץ מעצם רעיון הסרבנות (כי בחברה נטולת כפיה אין מי שכפוי לעשות דבר שאיננו מעוניין בו).

ואז, רק אחרי ביטול הכפיה, ניתן יהיה לעסוק כהלכה בנושא הבגידה; בגידה היא הפרת הסכם. בהקשר שבו הביא אדם מתוך בחירה בני אדם אחרים לסמוך עליו ולהשקיע בו ממשאביהם, תהיה הצהרה מצידו על סירוב למלא את חלקו בהסכם בעלת תוקף של הפרת-חוזה והזמנה לתביעה משפטית. אם נעשה דבר זה בהקשר שבו עלול להיגרם נזק לאומי או אבדן מסיבי של חיי אדם (כמו בהקשר של מלחמה), יהיה הנושא הנדון - בגידה.

כך, בחברה נקיה מכפיה, ניתן יהיה להבחין בין שני סוגים שונים לגמרי של סירוב: בין סירובם של בני אדם שאינם מאמינים בצדקתו של מאבק, אינם מעוניינים בו ולכן אינם חייבים להשתתף בו – לבין בגידתם של בני אדם שחתמו על חוזה והפרו אותו.

בוגד, בהקשר זה, הוא סוג של רמאי: רמאי לאומי. זהו, למשל, לוחם ותיק המכריז, כמו בישראל של היום, כי הוא איננו מוכן למלא את חלקו בהסכם. זהו איננו סתם אדם המביע את דעתו כמו מי שעדיין לא התחייב, אלא מי שהתחייב – ואף קיבל תשלום עבור פעולתו. זהו אדם שאחרים תלויים בו בחייהם, סומכים עליו ונותנים בו את אימונם ואת משאביהם.

מבחינה לוגית אין הראשונים גורמים נזק או מסכנים בני אדם אחרים – אך האחרונים עושים זאת בהכרח. הראשונים אינם חתומים על הסכם. האחרונים חתומים ובהיעדר כפיה, אינם יכולים לטעון לאי מחויבות לפעולה (שעליה הסכימו בחתימתם).

ומה אם אדם משנה את דעתו תוך כדי קיום חוזה? התשובה על שאלה זו – היכולה לעלות בכל הקשר הסכמי - תינתן בבית המשפט. לצורך זה הוא קיים.