בריחה ותבוסתנות בשם החופש

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 727

חירות ישראל: מערבות הדדית להפקרת פצועים

כמושג יסוד אנושי, נתפסה החירות בצורה שונה על ידי הוגים רבים לאורך ההסטוריה: יש שראו בה נושא חברתי, המתייחס למה שכרוך בשמירה וכיבוד של זכויות האדם היסודיות, יש שראו אותה כביטוי של התנאי ההכרחי ליצירה אנושית, וברוח זו גם נגזרת של המימד הרוחני של המציאות, של חופש הבחירה (שיש הרואים כמושג דתי) – ויש הרואים בה ביטוי של יכולת האדם להשתחרר מתנאי היסוד שהניח הטבע כמגבלות ו/או אתגרים על נתוני אישיותו. לאורך ההסטוריה, החירות נתפסת, בדרך כלל, על ידי עם, תרבות או מגמה אנושית מסויימת, בהתאם לשדה העימות שבו מתחוללת פעילות החיים הראשית של חלק אנושות זה: כשההסטוריה של העם מתארת את שחרורו מעול עריץ, יהיה מושג החירות בה תוצאה של מאבק מלחמתי פוליטי וכאשר ערכי היסוד של תרבות נתונה ינועו מסביב לסוגיית הגשמה עצמית מוסרית, תידון החירות בה במונחים של בחירה בצדק.

עם זה, לא ניתן להתעלם מקיומה של סתירה ברורה בין חלק מההשקפות שקיימות בימינו לגבי החירות – סתירה שלעתים אף נוצרת כתוצאה משינוי שעובר על עם או אסכולה מסויימים לגבי הבנת מושג החירות. במקרה של מה שאמור להיות מדינת העם היהודי בולטת סתירה זו במיוחד: מושג "פדיון השבויים", למשל, שהיה תמיד מושג יסוד בקהילות היהדות, נשכח היום לגמרי במה שנתפס על ידי רבים כביטוי העדכני של היהדות: מדינת ישראל.

בין תקופת הקמת המדינה והמאבקים שבאו בעקבותיה ועד היום, הפכו ההתעלמות משבויים, אסירים ונעדרים למאפיין של ישראל; היום, לאור הפקרתו של הסוכן פולרד בשבי ארה"ב והנווט ארד בשבי האוייב, לא ניתן אפילו לדמיין תכנון פעולת חילוץ ישראלית בנוסח "אנטבה", אם וכאשר מדובר בשבוייה הנמצאים בידי האוייב.

נראה שמה שנתפס בישראל לפני שנים לא רבות, לפחות בתחושה, כערך טבעי של ערבות הדדית הכרוכה בעצמאות לאומית, מותיר היום באדישות יחידים רבים אשר אינם רואים את חירותם האישית מתבטאת בזהות הלאומית הישראלית. פעמים רבות יהיו יחידים אלה מי שרכשו בדור האחרון תפיסת חירות שמצדיקה אף התנתקות מ"קבוצת השיוך האתנית" ולעתים, כפי שאנו עדים לכך בימינו, אף מצדיקה יציאה נגד השרשים כצורה של שחרור.

היום קיימת בתודעה היהודית-מדינית בעיה פסיכולוגית מושגית אשר אינה רואה חירות מדינית כתנאי לקיום עצמאות מדינית – וגם אינה רואה את האיום שמהווה קיומם של אסירים יהודיים בבתי-כלא זרים לעצמאות זו. בדומה לכך, הרעיון של חירות המתבטאת בעת שחרורו של עם מכבלי עריצות – כמו זו שבוצעה על ידי צבא ארה"ב בעירק או, בדומה לכך, שחרור שטחי יש"ע מידי העריצויות של ירדן, מצרים וסוריה על ידי ישראל, אינו נתפס יותר באור חיובי או מעשי; מעיקרו, הוא אינו נתפס כקשור לחירות.

מה שגרוע יותר מכך הוא קיומם של רעיונות אשר ממקדים את ההכרה האנושית בכך שיכול אדם להנות מחירות מלאה בתנאים שבהם חירותו הפוליטית איננה שלמה. גישה זו מהווה הכחשה מושלמת של גישת החירות היהודית האובייקטיבית – וחלקים גדולים בעולם המערבי נגועים כבר בגישה רעיונית זו. שני סימנים בולטים לכך הם ההתנגדות שיש לגורמים פוליטיים במערב לפעילות הפוליטית והצבאית שבאמצעותה ממשלות ארה"ב מטפלות במדינות תוקפניות ו/או עריצות המנהלות מדיניות אנטי-מערבית (פעם הגוש הקומוניסטי, היום גם מדינות העולם השלישי ועריצויות הקיצוניות האיסלמית) – והעיוורון של אותם גורמים לבעיות הפגיעה בזכויות האדם במדינותיהם שלהם.

השמאל העולמי הוא המוביל הראשי של גורמים אלה במדינות המערב, במאבקו לתרום להתגברות ההתנגדות לחירות. בהטפתו להתמקדות בהתנגדותו לפעילות מן הסוג הראשון (הפעילות הפוליטית והצבאית) הוא מביא להעלמת עין מהעובדה שכל מדינות זמננו – וזה כולל את מדינות המערב – אינן חפשיות.

עובדה אחרונה זו משמעה שהדיקטטורות המערביות נתפסות כחפשיות, על אף היותן איום קבוע ומתמיד על חירות נתיניהן. סחיטתן הכפייתית של ממשלות המערב את משאבי נתיניהן היצרניים באמצעות מיסוי כבד לסוגיו הולכת ומתגברת בהשראתם של חוגי דיקטטורה שמאלניים, אשר מגדילים תדיר את ניצול היצרנים בארצותיהם דרך העמקת הגביה הסוציאליסטית בטיעון שדבר זה נעשה למען החירות.

עפ"י הגישה הסוציאליסטית מסייעת הגדלת הסחיטה הממשלתית במערב ל"שחרור" מעוני של הנתינים החלשים, כפי שהיא מסייעת למדינות הנחשלות בעולם. מסע התעמולה התומך בגישה זו הוא, מבחינה מוסרית, עיוות גמור של הצדק: הוא תומך בכל פעילות פוליטית המתיימרת, לרוב ללא שום יסוד עובדתי, "לשחרר" עמים ויחידים "מדוכאים" מאלה המדכאים אותם, אך למעשה פוגע בעמים, מדינות ויחידים שכל חטאם הוא בזה שהם מממשים את הפוטנציאל היצירתי שלהם. מאידך, מסע תעמולת השמאל בעולם כולל הקמה, תמיכה ועידוד של עריצויות מחרידות, הפוגעות בחירות האנושית האובייקטיבית של יחידים ועמים, על ידי פגיעה בזכויותיהם הטבעיות, החל מזכותם לחיים וכלה בזכויות הקנין שלהם. דוגמה אחת מני רבות לכך היא הקמת הרשות הפלשתינית.

גישת השמאל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במדיניות, מטיפה לבריחה מעימות עם דיקטטורות ובכך להתחמקות מעיסוק בהפצת החופש והתחמקות מעידוד פעילות פוליטית וצבאית נגד מי שפוגע בזכויות האדם בעולם. המשמעות המעשית של הטפה כזו היא עידודה של תבוסתנות. בפועל, שימושה העקיף של הטפה זו בטרמינולוגיה של בקשת חירות, משמעה תבוסתנות בשם החופש, שהיא סתירה ברורה של מושגים, שכן החופש – השחרור משיעבוד - מצריך מאבק ולא בריחה משדה הקרב.

דבר זה בא היום לידי ביטוי בתחומי תרבות שונים, כמו באמנות הקולנוע. דוגמה לכך היא סרט שנוצר בעשור האחרון על רקע מלחמת ויאטנם. נצחונו של גיבור הסרט, קצין אמריקני, התבטא בכך שהצליח להימלט עם חבורת חיילים אמריקניים ממחנה שבויים ויאטנמי בעיצומה של המלחמה. תמונת הסיום של הסרט מתארת את הצלחתו להעלות את קבוצת החילים שעימו למסוק הימלטות, זמן קצר לפני שחיילי הויאטקונג המתקיפים מצליחים להגיע לטווח יעיל של כלי היריה שלהם.

התנועה הרעיונית שמבטא סרט כזה מובנת על רקע השוואתי עם סרטים מהדור הקודם: סצינת הבריחה אפיינית לעיסוק העכשווי האמריקני במלחמת ויאטנם. על מלחמת העולם השניה – או זמן קצר אחריה - אין זה אפייני לראות סרט שמסתיים בכך שחיילים אמריקנים בורחים מן האוייב הגרמני... במלחמת העולם השניה – בניגוד לימינו - התכלית היתה נצחון, לא שרידות. ההבדל בין שנות הארבעים לשנות הששים, הבדל של דור אחד, הוא הבדל של היפוך מגמות. היפוך מגמות זה הוא תוצאה של הבדל תפיסתי בתחום המוסר, שהוא תוצאה של אבדן בטחון עצמי מוסרי של צד שמשוכנע בצדקתו העצמית.

היפוך מגמות זה מציג את חוסר יכולתם של אלה שיצאו למלחמה נגד גרמניה הנאצית להתמודד רעיונית – ועל-כן מוסרית – עם הרפתקאת הגבורה של חייהם. בשל עיקרי המוסר הנוצרי – והיום מוסר השמאל - לא יכול היה הדור הגיבור אשר הביס את המפלצת הנאצית להעביר ליורשיו את ההצדקה המוסרית למעשיו. תחושת האשמה המוסרית הנסתרת של הנצרות, שמשמשת אבן יסוד בכתב ההאשמה הקבוע של השמאל נגד מאבקי החירות במערב, הכריעה את הדור הבא ומה שהחל כבלימת התנופה האמריקאית מול הגוש הסובייטי הביא למשבר מוסרי ולכשלון הבוגדני של ויאטנם.

זה, למעשה, גם מה שקרה בישראל; ישראל נמצאת היום בתקופת "ויאטנם" שלה; היום, גבורת חייליה איננה נמדדת בהצלחתם להביס את האוייב אלא בהצלחתם להישאר בחיים. יותר לא דורשים מהחייל להילחם או לנצח אלא "לצאת מזה בחיים". יותר לא מדובר במלחמה צודקת - והאוייב יותר איננו צר ורועץ שיש לחסל ולהשמיד. סיסמת החייל הצה"לי ה"פשוט" היא, היום, "להישאר בחיים כדי לחזור הביתה בשלום"; בעל הדרגה הגבוהה, לעומת זאת, שואף "להישאר במעמד כדי לקבל קידום", ל"עליה בסולם הדרגות" בפי העם – ולצורך זה עליו להציג שרידות ושמירה על חיי חייליו – ולא, כמו לפני דור אחד בלבד, נצחונות.

שתי סיסמאות אלה אינן אפייניות לצבא המנהיג מלחמה נכונה, כזו שבה נלחם הצד הצודק למען הטוב וכנגד הרוע שהתקיף אותו – ושואף להכריע את האוייב.

היום יגידו רבים מאזרחי ישראל, בתגובה לדברים מסוג זה, כי גישה המבקשת לנצח במלחמה ולהביס את הרע היא "אנכרוניסטית" במקרה הטוב ו"לא-מעשית" במקרה הגרוע.

טעויות מסוג זה הן תוצר של תבוסה מוסרית, רעיונית ומושגית. מושגית, מדובר במחדל בתחום הבנת מושג המאבק לחירות במציאות האובייקטיבית. השאיפה לא לסיים את המלחמה נגד העריץ הלא מוסרי בנצחון פירושה ויתור על קיום מוסרי ועל חירות. ויתור כזה הוא צורה של בגידה מוסרית. בדיוק אותו הגיון שקובע שחייל המסרב פקודה באמצע קרב הוא בוגד, קובע כי אין הבדל עקרוני בינו לבין היוצאים כנגד מלחמתו הצודקת של עם ישראל בעיצומם של ימי מלחמה אלה.

בימינו אוכלים הטרמיטים של תפיסת החירות התבוסתנית בכל פה את המבנה העצום של החברה המערבית, וממוטטים את המערב כמקום שבו יכול האדם לחוש מוגן. במלחמה המוסרית והפילוסופית הולך ומתגבר הכוח כפול הראשים המאיים על החירות האנושית: מחד, מעמיקים הכוחות הקוראים לסייע לאוייב החלש כדי שיתחזק ומאידך גדלים הכוחות המתנגדים לכל השבת מלחמה שערה במקרים שבהם מאיים אוייב בנשק על העולם החפשי. בישראל של היום, המהווה מוצב קדמי בהתנגדות העולם החפשי, הושלם התהליך המחריד שבו מוצאת את עצמה מדינה, כשהיא מתמודדת עם אוייב אכזרי ומפרנסת אותו בו בזמן – ובאותה עת מונפת מעליה חרבה של תפיסה מוסרית אשר מוקיעה אותה מחד על כך שהיא נלחמת – ומאידך מדרבנת אותה לתמוך באויבה מבחינה כלכלית לבל יתמוטט.

אפייני למצב העימות של היום גם משא האשמה שלוקחים על עצמם חלק הולך וגדל של אזרחי ישראל לגבי מצבם הירוד של הפלשתינים, מבלי להכיר בכך כי נתיני האוייב הם האחראים למצב זה, במיוחד בשל הנחיתות הכלכלית שכפה עליהם מצב המלחמה שבו פתחו נגד ישראל. דבר זה תואם את משנתו של השמאל העולמי, אשר מאשים את כל העולם החפשי במצבו של העולם השלישי, כאילו עניו הוא תוצאת פעולות המערב.

נצחונו של צד האוייב המלחמת ויאטנם עלולה להיות גם נצחון הפלשתינים במאבקם נגד ישראל; כבר היום הם חווים הצלחה מוסרית במאבקם זה, כי הם משיגים יותר ויותר, אלימותם נמשכת – והצד הישראלי נתפש כאשם או, לפחות, כאחראי לדיכוי שיצר את הסכסוך. היום, מואשמת ישראל בכל הרע שמתרחש במזרח התיכון דרך כיבוש השטחים שביצעה במלחמת ששת הימים, על אף שהמלחמה נגד ישראל החלה זמן רב לפני מלחמה זו, כפי ששנאתם של הערבים את היהודים בישראל החלה זמן רב לפני הקמת המדינה.

במצב ענינים זה אין בכלל מה לדבר על התוצאה היסודית של המלחמה המתחוללת בישראל ובעולם: צדק. צדק אובייקטיבי היה חייב לבוא לידי ביטוי בהבאת האשמים האמיתיים באלימות נגד ישראל – ארצות ערב שתקפוה – לטיפול משפטי שיקבע פיצויים שעל התוקפן לשלם למותקף. כפי שהדברים עומדים עכשיו, במיוחד לאור ההסכמים שכבר נעשו, נראה שישראל היא זו שתתבע להעביר תשלום לאויביה – ובין היתר בדמים רבים.