בין כיבוש לשחרור

 

בין כיבוש לשחרור

אחת מהצלחותיה של תעמולת השמאל בדור האחרון ניכרת בכך שהיא טשטשה את ההבדל שבין מושגי השחרור לכיבוש.

היא הפעילה טשטוש זה בסימטריה הפכית מושלמת לזו של הבולשביזם הקלאסי: זה היה כובש ארצות, מדינות ועמים, מכניס אותם למצב של שליטה דיקטטורית וקורא לכך "שחרור". מאידך, הדיקטטורה מכתירה בכותרת "כיבוש" מצבים רבים שבהם שוחרר עם מדיקטטורה אכזרית. הדבר זהה – ולא במקרה – לגישת השמאל המבקרת את שחרור עירק.

בהקשר זה, המקרה המובהק ביותר בדורנו ובאיזורנו, מאז מלחמת ששת-הימים, הוא הצלחתה של תעמולת השמאל בהחדרת המושג "כיבוש" לתודעה הישראלית. דבר זה התייחס לשחרור הברור של נתיני הדיקטטורות הערביות בשטחים שאותם שחררה ישראל מידן.

בהצהרתו של ראש ממשלת ישראל שרון על תכנית ההתנתקות שלו, הוא כלל, כאחד מנימוקיו, את השאיפה "להפסיק את הכיבוש". זוהי תוצאה של שנים רבות בהן טפטפו כוחות השמאל את הסיסמה "הכיבוש משחית" ויצרו את הרושם כי גישת "הכיבוש", גם אם היא איננה מקובלת על חלקים גדולים בעם, היא דורשת הסבר מתנצל מצד ה"כובש". (בהקשר של שרון, מעניין לציין כי מלחמת לבנון, שהחלה כפעולת הגנה עצמית, הפכה עד מהרה, בכוחה של תעמולה שמאלנית, למלחמת "כיבוש" בתודעת הציבור).

ומכאן קצרה הדרך למצוא את מושג ה"כיבוש" בשימושים פרשניים המעוותים את עובדות המציאות, כשהם מוסווים בתחפושת של דיווח עובדתי אובייקטיבי: