אלימות לגיטימית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1175
אלימות לגיטימית
בדרכים שונות ומגוונות נותנים גורמים בישראל יותר ויותר לגיטימציה לאלימות הערבית המתרחשת בארץ מדי יום ביומו. כל יום, למשל, שומעים אזרחי ישראל דיווחים על כך שאבנים נזרקות על ידי ערבים על כלי רכב יהודיים. עם זאת, איש ב"חלונות הגבוהים" - בישראל או בעולם - לא עושה מזה ענין ואל האמירה הנדושה "לא היו נפגעים" ניתן להצמיד גם את מה שלא נאמר בתקשורת: "התוקפים לא נתפשו".
לכך יש, כמובן, להוסיף את המתקפה המתמדת של טילים, פצצות מרגמה ומטעני נפץ המופעלת בחדשים האחרונים דרך קבע כנגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל.
למותר לציין גם כי פעולות ההתקפה הללו – כל עוד אין בהן נפגעים קשה – אינן תופשות מקום בכותרות העיתונים הנפוצים או בשידורי החדשות ברדיו ובטלויזיה. דבר זה יוצר מצב שבו רוב אזרחי ישראל כלל אינו מודע לחריפות ולתוקף ההולכים ומתגברים לאחרונה של מתקפות אלה, בין היתר בדרכים המקשרות בין ישובים שמעבר לקו הירוק. לאלה יש להוסיף את עזות המצח המתגברת של אזרחי ישראל הערבים והבדווים העוסקים בפשיעה קשה ובאלימות נגד יהודים בתחומי הישובים היהודיים והערים המעורבות.
כל אלה אינן זוכות למידה הראויה של התייחסות מצד השלטון. בנוסף לכך, העובדה שאין שומעים שום זעקה ציבורית מתוך ישראל או קול מחאה מצד מדינת ישראל בעולם לנוכח האלימות המופנית נגד אזרחי המדינה היא חלק ממצב שהוא כבר בגדר שגרה; זהו מצב של שיתוק, עייפות ואדישות, המהווים, יחדיו, לגיטימציה לאלימות הערבית המופנית היום כלפי אזרחי ישראל בחזיתות רבות, מבית ומחוץ.
בהקשר זה, יש לראות שלוש רמות של חזיתות התנגדות לישראל, החוברות למלחמה אחת גדולה, המתנהלת במדינה: האחת היא התקפתם של ארגוני החמאס והחיזבללה מעבר לגבול, השניה היא זו שאותה מנהל הטרור המבוצע בשטחי ישראל על ידי תושבי הרשות הפלשתינית והשלישית היא המאבק שמנהלים נגד ישראל אזרחיה הערביים, המערערים על שלטונה, בין אם מדובר בדרכים פוליטיות ובין אם מדובר בפשיעה. שלושת אלה מסייעים זה לזה ומשתפים פעולה בהתנגדותם למדינה בכל דרך שלה הם מסוגלים.
כך או כך, מהווים הערבים – בין אם מדובר באויב החמוש מחוץ ובין אם מדובר בגיס החמישי מבית, הנוקט, כאמור, בדרכים של מחאה ופשיעה גם יחד – גורם אלים המכוון מאמציו נגד האפשרות שהאזרח הישראלי יקיים חיים שלווים. יחדיו, מהווים כל אלה גוש מלוכד המפעיל לחץ על הממשל הישראלי – ושלשתם נהנים, יותר ויותר, ממצב שבו הם מקבלים לגיטימציה למאבקם דווקא מגורמים בישראל גופה.
במתן הלגיטימציה לאלימות האויב ולשיתוק הבטחוני של הצבא לנוכח המתקפה שותפה, על דרך האבסורד, התקשורת הישראלית ההמונית. זו, אשר מקימה קול זעקה רמה בכל פעם שמתגלית בעולם הפוליטי שערוריה ברמת רישום כוזב או הפרת כלל פקידותי, מתבלטת בשתיקתה הרועמת אל מול הטילים הנוחתים על עיר בישראל מדי יום – וקל וחומר על אבנים המושלכות לעבר רכבים ישראליים או עוברי אורח יהודיים העושים את דרכם בשטחי יהודה ושומרון.
שתיקתה זו של התקשורת חוברת לשתיקת הממשל והופכת, יחד עימו, לממסד פעיל של השתקה. השתקה משותפת זו מהווה אמירה פוליטית שמשמעה פשיעה כנגד ציבור האזרחים משלמי המסים, הזכאי לכך שהממסד יגן על זכויותיו. בהקשר זה, מסיחה התקשורת את דעתו של האזרח מהעימות המתרחש בעצם המלחמה שמנהלים נגדו הערבים להתמקדות בסערות המתחוללות בכוס המים של שגרת המתגוררים בגבולות הקו הירוק.
המעמד המונופולי של התקשורת הממלכתית מאפשר לה מחד שליטה מלאה בדעת הקהל של הציבור הישראלי ומאידך חסימה של כל הצינורות האלטרנטיביים של תקשורת אחרת, השואפת לעדכן ציבור זה במתרחש. בעקבות אספקת התזונה העקבית של המזון הקלוקל מבית מדרשה של התקשורת הרשמית, חיה לה דעת הקהל של רוב הציבור הישראלי את חייה במנותק מסער המתקפה המתמדת המנוהלת נגדה על ידי אויבי ישראל, תוך שהיא רואה רק את עצמה במראה המסננת שמניחה לפניה העיתונות.
בכך מורדם הציבור למימד של חלום מנותק מהמציאות. הבדיחה העתיקה על הקולוניאליסט הבריטי שחנית תקועה בין צלעותיו אך היא כואבת לו "רק כשהוא צוחק", לובשת היום עור ובשר בדמותו של האזרח הישראלי, אשר התרגל, פשוטו כמשמעו, לחיות בעיצומה של התקפה יום-יומית קבועה, הנסתרת מהכותרות אלא אם כן מתרחש פיגוע גדול במרכז עירוני כלשהו. וגם כאשר קורה הדבר, הגיעו הדברים כבר לידי כך שאין הממשל מוצא לנכון, כבעבר, להשיב מלחמה שערה או אפילו להשקיע ביצירת רושם ציבורי של פעולה התקפית ראויה לשמה מצידה של ישראל בעקבות הפיגוע שבוצע נגדה.
כשמדובר באלימות על יסוד יוזמה פרטית של שונאי ישראל, שולטת ההתעלמות במרחב הידיעה הציבורית; מבחינת האזרח הישראלי הממוצע, אין לאבן הנזרקת לעבר מכונית מעמד מציאותי: כאשר ההתקפה נערכת רחוק ממקום מגוריו, הוא מתייחס אליה, בעידודה של השתיקה הממסדית, כאילו אינה קיימת – ואם האבן פוגעת בו, ממילא אין הוא מצליח לגרום לכך שצעקתו הפרטית תישמע ותגיע אל שאר האזרחים.
הסכנה שבמצב השתקה זה גדולה, כי מי שמרוויח מכך, זולת הפוליטיקאי הממשלתי, הזקוק ל"שקט התעשייתי" שהושג אחרי שהרדים את כלב השמירה התקשורתי, הם כלל אויביה של ישראל, מבית ומחוץ; מצבה הפוליטי של ישראל של היום איננו כזה שלאופוזיציה השמאלנית, המקומית או העולמית, יש ענין בפרסומה של אלימות ערבית, המהווה עדות ניגודית לרוח הסכמי השלום האוסלואידים. מתוך מדיניות של מוסר כפול מובהק, מעדיפים אנשי השמאל להתמקד יותר בסבל שנגרם לערבי על ידי ישראל מאשר בסבל שהוא גורם לה באלימותו. למעשה, בכך שהם אינם מתייחסים לאלימות הערבי הם מתעלמים מהסיבה הראשית לכך שצה"ל מטיל את כובד משקלו על האוכלוסיה הערבית. בביקורתו של השמאל, בהקשר זה, נגד ישראל, המתבצעת על רקע התעלמותו הפושעת מפעולותיהם האלימות של הערבים, מעדיף השמאל הישראלי את יחסי הרעות שלו עם תומכי אויביה של ישראל על פני נאמנותו לאזרחי ישראל ולצדק המציאותי היסודי. אך יותר מכך הוא תורם בפעולה הלא מוסרית שלו למלחמה שמנהל הערבי נגד ישראל.
כי יותר מכל דבר אחר מהווים שתיקת הממסד והתעלמות השמאל מפעולות המלחמה של הערבים נגד ישראל, בנוסף למתן לגיטימציה לאלימות, דחיפת מרץ חזקה ביותר להמשך והגברה של פשעי האויב. ניתן רק לשער – כי אין אפשרות אמיתית לבדוק את הנושא מבחינה מדעית – עד כמה מהווים השיתוק הממשלתי והצבאי, ביחד עם השתיקה הממסדית, מניע ראשי בהתגברות האלימות הלגיטימית של שונאי ישראל.